עד היום תוארו בספרות שלושה מצבים של הכרה ירודה: מצב בו המטופל שרוי בקומה, Vegetative State (VS) ו-Minimal Consciousness (MCS), כאשר לרוב מתבצעת אבחנה על בסיס קריטריון התנהגותי. מטופלים במצבי קומה מפגינים חוסר הכרה קבוע ומתמשך, בו עיניהם עצומות והם אינם מגיבים כלל לגירויים. לעומתם, מטופלים אשר מוגדרים כמטופלים הנמצאים ב-VS, מסוגלים להגיב לגירוי, אולם גם הם מחוסרי הכרה. לבסוף, מטופלים במצב שלMCS הינם מטופלים אשר נמצאים בהכרה חלקית או תנודתית (Overgaard, 2009).
במסגרת עבודתנו אנו נאלצים להתמודד עם שאלות חוזרות, כגון האם מטופלים אשר נמצאים בהכרה ירודה נחשבים כבעלי הכרה? איך נגדיר את מצב הכרתו של מטופל שלא יכול לבצע כלל פעולות מוטוריות? שאלות אלו הינן חשובות שכן, הידיעה לגבי מצב הכרתו של המטופל תאפשר לנו לבצע תהליך אבחון וטיפול באופן יעיל, תהליך אשר הינו שונה בקרב מטופלים שאינם בהכרה כלל.
במסגרת הכנס ברצוננו להציג את שיטת עבודתנו עם אותם מטופלים במצבי הכרה ירודים במחלקת שיקום נפגעי ראש, במרכז הרפואי על שם ח. שיבא, תוך התמקדות בתהליך האבחון והטיפול של תחומי הבליעה, התקשורת, הדיבור והשפה.
במחלקתנו, חולים במצבי הכרה ירודים מטופלים על ידי קלינאי התקשורת באופן אינטנסיבי. בשלב הראשון, עבודה עם מטופלים הנמצאים ב-VS ו-MCS מתמקדת בתחום הבליעה והתקשורת, כאשר המטרות הראשוניות הן שיפור תנועתיות ותחושת איברי הפה ע``י הפעלה פסיבית וגירויים של טעם וטמפרטורה, ביצוע האכלה טיפולית וביסוס תקשורת מינימאלית. בשלב מתקדם יותר, לעבודה עם מטופלים ב-MCS, מתווספות מטרות טיפוליות כגון פיתוח יכולות תקשורתיות והתאמת אמצעי תקשורת תומכת חליפית. כמו כן, בשלב זה ישנה התמקדות גם בתחומי השפה (הבנה), הפקת קול ודיבור. כאשר חל שיפור במצב הכרתו של מטופל וניתן להגדירו כבעל ליקוי קוגניטיבי משמעותי, מבוצעת הערכה מחודשת של מטרות הטיפול.
