"יש פה מישהו שרוצה לדבר איתך..." – צלצלה אליי ערב אחד אמא של א`. כך נודע לי, ששנתיים בדיוק לאחר שעבר תאונת דרכים, בעקבותיה סבל מפגיעת ראש קשה ושהה בהכרה ירודה, התחיל א` לדבר.
על פי הגישה המקובלת היום, נהוג להעריך את מצבם של מטופלים הנמצאים במצבי הכרה ירודה כתוצאה מפגיעת ראש טראומתית, בשלוש נקודות זמן שונות - 3, 6 ו-12 חודשים לאחר הפגיעה. זאת לאור קשר ישיר שמצאו חוקרים בין משך שהייה במצב הכרה ירודה, לבין סיכוי של מטופל להשתפר בפן הפיזי ובפן הקוגניטיבי (Giacino and Kalmar, 1977; Sazbon and Groswasser, 1991; Lammi and Smith, 2005).
במסגרת הכנס ברצוננו להציג את המקרה של א`, מטופל אשר שהה תקופה ממושכת במצב הכרה ירודה ושנתיים לאחר הפגיעה חל שיפור משמעותי במצבו הקוגניטיבי והתקשורתי. נציג את מטרות וכיווני הטיפול בכל שלב בתהליך השיקום, החל מתקופת השהייה במצב וגטטיבי ועד המצב היום, בו סובל א` מדיסארתריה וקשיי שפה גבוהה, קשיים אשר הינם משניים לקשיים קוגניטיביים. כמו כן, נציג את הדילמות האתיות, ההתלבטויות והתחושות שליוו אותנו לאורך תקופת הטיפול.
כיום א` מדבר, מתבדח, נפגש עם חבריו ופעיל ברשתות חברתיות. העובדה שלקחנו חלק פעיל ומשמעותי בתהליך החזרת היכולת של א` לתקשר עם סביבתו, נותנת מוטיבציה ולגיטימציה לטיפול ארוך טווח של קלינאי תקשורת במטופלים במצבי הכרה ירודה.
