רקע: גמגום הוא הפרעה המשפיעה ישירות על הדובר, אך גם על שותפו לשיחה. כשם שהמגמגם מושפע מסביבתו ומהשותף לשיחה, כך גם השותף לשיחה חווה את נוכחות הגמגום. בשל כך, הוא צפוי להגיב ולהתנהג כלפי הדובר המגמגם בשונה מכפי שהיה מתנהג כלפי דובר שוטף.
מטרה: מחקר זה בדק אם קיים הבדל בדפוסי התקשורת של אנשים אשר מנהלים שיחה עם מבוגרים מגמגמים, לעומת שיחה עם מבוגרים בעלי דיבור שוטף. המחקר התמקד בבחינת שלוש התנהגויות תקשורתיות בסיסיות, המהוות חלק ממנגנון לקיחת התורות: אישורים, הפרעות והשלמות.
שיטה: עשרה מבוגרים (בטווח הגילאים 20-32 שנים), שלא היו מודעים למטרות המחקר, תועדו תוך כדי שיחות עם ארבעה אנשים: שני דוברים שוטפים, ושני דוברים מגמגמים (בעלי חומרת גמגום קלה ובינונית). השיחות תועדו במצלמת וידאו, ובסך הכל בוצעו 40 שיחות. השיחות עברו תעתוק לשוני, ועל בסיס זה בוצע ניתוח ההתנהגויות התקשורתיות.
תוצאות: בבחינת ההתנהגויות התקשורתיות שתועדו בשיחה עם הדוברים המגמגמים, נצפו יותר הפרעות והשלמות בתגובה לתורות המגומגמים לעומת התורות השוטפים. בנוסף, נצפו יותר אישורים במהלך שיחה עם הדובר המגמגם בעל חומרת הגמגום הבינונית, לעומת אלו שנצפו במהלך השיחה עם הדובר בעל חומרת הגמגום הקלה. לעומת זאת, באופן מפתיע, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין השכיחות היחסית של כלל ההתנהגויות התקשורתיות בשיחה עם הדוברים המגמגמים לעומת אלו שנצפו בשיחה עם הדוברים השוטפים.
מסקנות: ממצאי המחקר מציגים, בפעם הראשונה, בחינה של דפוסי התקשורת של השותפים לשיחה של אנשים בוגרים מגמגמים. תוצאות אלו מצביעות על כך שבעת שיחה עם אדם מגמגם, אנשים נוטים להגיב יותר לדיבור המגומגם, אך לאו דווקא לאדם המגמגם לכשלעצמו. כלומר, התגובה שנצפתה היתה מושפעת יותר מזיהוי הדיבור הלקוי, ופחות מזיהוי האדם כמגמגם. לתוצאה זו השלכות משמעותיות בתכנון ובבחירת המהלך הטיפולי.
