גמגום הוא הפרעה בשטף הדיבור אשר פוגעת, לעיתים קרובות, בחווית הדיבור ובטבעיות התקשורת, ומלווה ברגשות וחוויות שליליות. לעומתו, `החמלה העצמית`, אשר יסודותיה נטועים בפסיכולוגיה הבודהיסטית, מאפשרת שינוי בתגובות שליליות של האדם כלפי עצמו, והעצמה של תגובות חיוביות. `חמלה עצמית` נבחנה, בשנים האחרונות, בהקשר לתחומי טיפול שונים, ונמצא כי ניתן לפתח ולהגביר אותה באמצעות התערבות טיפולית. עם זאת, עד כה לא נבדק הקשר בינה לבין גמגום. במחקר זה נבחן הקשר בין גמגום ל`חמלה עצמית` באמצעות שאלון יחודי ובאמצעות שאלון ה-OASES. לאחר תרגום ותיקוף שני השאלונים לעברית, הם הועברו ל-264 בוגרים דוברי עברית שאינם מגמגמים ול-55 בוגרים מגמגמים. תוצאות המחקר הדגימו כי, בניגוד למשוער, לא היה הבדל מובהק סטטיסטית בין רמות `החמלה העצמית` של אנשים מגמגמים לבין זו של האנשים שאינם מגמגמים. ממצא זה יכול להעיד כי רמות החמלה העצמית של מרבית האנשים המגמגמים דומות לרמות החמלה העצמית של אנשים שאינם מגמגמים. לעומת זאת, ממצאי המחקר חשפו קשר הפוך בין רמות החמלה העצמית לבין חומרת חווית הגמגום. כלומר, ככל שהגמגום נחווה כקל יותר ע"י האדם המגמגם (ציון נמוך בשאלון ה-OASES), כך היתה גבוהה רמת החמלה העצמית (על פי השאלון) של אותו אדם. קשר מובהק זה הינו בעל חשיבות ומשמעות תאורטית וקלינית, לאנשים מגמגמים ולמטפלים. בשל הראשוניות של מחקר זה, לא ניתן לקבוע אם אכן `החמלה העצמית` מאפיינת אנשים בעלי גמגום בחומרה קלה יותר, או ש`החמלה העצמית` היא גורם התורם להפחתת חומרת הגמגום. עם זאת, תוצאות המחקר תומכות בשילוב ההתייחסות לחמלה עצמית, ככלי בעל ערך לויסות הרגשי ולשיפור איכות החיים של אנשים מגמגמים במהלך טיפול מקצועי בגמגום.
