היכולת להפיק נרטיב קשורה לאינטגרציה בין תהליכי הפקת שיח בכיוון מעלה-מטה ומטה-מעלה (Berman & Slobin, 1994; Karmiloff-Smith, 1981). הבנה והפקת יחסי סיבתיות בין אירועי הסיפור וביטויים דרך מגוון צורות לשוניות מספקים חלון להתבוננות במפגש בין התהליכים. המחקר הנוכחי בחן יכולות אלו בקרב ילדים חד- ודו-לשוניים עם התפתחות תקינה ולקות שפה.
במחקר נבדקו ארבעה סוגי סיבתיות – פסיכולוגית, מוטיבציונית, אפשר ופיזית – בין התוכן הסיפורי אשר מוביל לארגון העלילה (Trabasso & Nickels, 1992). היות והסיפור שנבדק עשיר באירועי תנועה, התמקד המחקר בביטוי השלוני של תנועה וסיבתיות יחד. לשם כך נאספו 77 סיפורי תמונות ברצף (Goralnik, 1995) מילדים דוברי עברית חד-לשוניים (22 עם התפתחות תקינה בני 4:08-5:11 ו-13 עם לקות שפה בני 5:01-7:03) ומילדים דו-לשוניים דוברי עברית-אנגלית (22 עם התפתחות תקינה, בני 5:02-6:05 ו-20 עם לקות שפה, בני 5:01-7:01). כל הילדים הדו-לשוניים נחשפו לשפה העברית במשך שנתיים לפחות. ילדים עם לקות שפה ביצעו 1.5 ס.ת. מתחת לנורמה באבחון שפה בעברית ומתחת ל-1 ס.ת. באבחון שפה באנגלית.
מן התוצאות עולה כי ילדים עם התפתחות שפה תקינה הצליחו יותר באופן משמעותי מילדים עם לקות שפה בהפקת סוגי הסיבתיות (F(3,55) = 3.087, p = .004, Eta2 = .402 ) אך לא נצפתה השפעה של המצב הלשוני (חד- לעומת דו-לשוני) או אינטראקציה בין הגורמים. כלומר, הסיפורים אשר הופקו על ידי ילדים דו-לשוניים עם התפתחות תקינה הראו ניצנים של אירועים ופעולות המאורגנות סביב מטרה בדומה לעמיתיהם החד-לשוניים. גם צורות השפה לביטוי יחסי הסיבתיות היו זהות בין הקבוצות, מלבד בתחום הלקסיקון, בו נצפה חסרון לדו-לשוניים. בהשוואה לכך, ילדים חד- ודו-לשוניים עם לקות שפה היו טובים פחות בהפקת סיבתיות, במיוחד בסצנות מורכבות מבחינת מרכיבי אירועי התנועה. לא נצפו הבדלים משמעותיים בין קבוצת הילדים לקויי השפה אם כי נראה יתרון מסוים לדו-לשוניים ביכולות הקשורות לתיהלוך מעלה-מטה.
התוצאות מחדדות את ההבדלים בין מאפיינים של דו-לשוניות ולקות שפה, ומדגישות שדו-לשוניות אינה מחמירה את הלקות. הדיון מעלה אפשרויות בדבר היכולות והקשיים המתגלים בהקשר ההפקות הנרטיביות, באוכלוסיה הדו-לשונית בכלל ועם לקות שפה בפרט.
