הקדמה: Opercular syndrome (המכונה גם Foix–Chavany–Marie syndrome) הינו שיתוק פסאודובולברי נדיר המערב את שרירי הפנים, הלוע והלעיסה. סינדרום זה נגרם מפגיעה דו צדדית באזור ה- Opeculum באונה הקדמית. התסמינים הקלינים של הסינדרום כוללים אנרטריה, קושי בתנועות מכוונות הכוללות את שרירי פנים, לשון, לוע, גרון; קיים קושי בתנועות לעיסה ובליעה, ריור רב, וחולשה כללית של הפנים. לצד זאת התנועות הרצוניות שמורות. קיימים מעט תיאורי מקרה ארוכי טווח של סינדרום זה.
שיטה: תיאור מקרה של א.ח. שהיותה בת 16 לקתה באירוע מוחי. בבדיקת הדמיה הודגמו פגיעות פרונטליות נרחבות דו צדיות. התמונה הקלינית שהראתה הייתה דומה ל- Opercular syndrome וכללה: אנרטריה –קושי בהפקת קול ודיבור רצוניים; דיספגיה – קושי בלעיסת מרקמים שונים של מזון; וכן לבצע תרגילים אורמוטורים שונים. כמו-כן, עם קבלתה ניכרו קשיים בהבנת השפה. בהצגה נתאר את תהליך השיקום ואת התמונה הקלינית של א.ח. כשנתיים אחרי האירוע.
תוצאות: א.ח. הציגה שיפור משמעותי בשפה רצפטיבית, וביכולות פרגמטיות; ניכר שיפור חלקי ביכולת ללעוס מרקמים שונים. אך עם זאת, נצפה שיפור מועט ביכולתה להפיק צלילי דיבור. בהצגה נעמיק בתיאור תהליך שיקום הדיבור לצד השיקום המוטורי והקוגניטיבי שעברה.
סיכום: שנתיים לאחר הפגיעה א.ח. הראתה עדיין תמונה של אנרטריה חמורה. בדיון ננתח מהו המנגנון הפגוע בתהליך הדיבור הקיים בסינדרום זה שמוביל לתמונה קלינית של אנרטריה. נעמוד על ההבדלים המבחינים בין סינדרום זה לצד מאפיינים של ליקויי דיבור אחרים (קרי אפרקסיה של הדיבור)
