מקובל לחלק את לשון החכמים ללשון התנאים ולשון האמוראים. כמה יצירות בלשון האמוראים נחקרו לעומק על ידי ברויאר (טקסטים מהתלמוד הבבלי), מסטי (קטע ממסכת אחת של התלמוד הירושלמי), סוקולוף (בראשית רבה) וחירון-בלנק (שיר השירים רבה). אנחנו עשינו מחקר משווה של 9 יצירות גדולות בלשון האמוראים. בדקנו את הימצאות כל התופעות המורפולוגיות, התחביריות והמילוניות שמוזכרות במחקר בכל תשע היצירות (יותר מעשרים תופעות). לפי התוצאות ראינו, אילו יצירות קרובות יותר אחת לשנייה לפי לשונן; מצאנו יצירות הקרובות למספר הגדול ביותר של יצירות אחרות; מנינו את מספר התופעות שמקרבות כל זוג יצירות. על סמך זה הסקנו, שיש לחלק את לשון האמוראים ללשון הבבלית והלשון הארצישראלית. זו האחרונה אחידה בתכונותיה, אף על פי שניתן לראות בה יצירות קרובות יותר וקרובות פחות, וגם טקסטים שיצאו מסביבה לשונית אחת.