The Forgotten Settlement Type: Jewish Communities in Arab Towns in Eretz Israel in the Late Ottoman and British Mandate Periods

בשלהי המאה הי"ט ובראשית המאה הכ` נחלקה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל למספר סוגים עיקריים, מבחינת דתית, קהילתית, כלכלית וגיאוגרפית. לצד ההתיישבות ארוכת השנים בירושלים, בצפת, בטבריה ובחברון, צמחה ההתיישבות בערי הנמל יפו וחיפה, ובהמשך גם ההתיישבות החקלאית לסוגיה: המושבות החקלאיות, ואחריהן ההתיישבות החקלאית השיתופית. על אלו נוספה שארית של התיישבות יהודית בכפרים ערביים אחדים.

לצד צורות אלו, שזכו לתשומת לב מחקרית וציבורית רבה, צמחה צורת התיישבות נוספת שזכתה עד היום לתשומת לב מועטה מאד, מחקרית ותודעתית גם יחד: התיישבות פרטנית או קהילתית של בודדים, משפחות וקהילות במספר לא מבוטל של ערי פריפריה ערביות ברחבי הארץ, ביניהן עזה ובאר שבע; רמלה ולד; בית שאן ויריחו; ג`נין, צמח ונצרת. כן המשיכו להתקיים לאורך מרבית התקופה גם הקהילות והוותיקות בשכם ובעכו.

התיישבותם של יהודים בערים הערביות כללה סוגים שונים של יזמות אידיאולוגיות ומעשית, ונבעה ממניעים פרקטיים, אידיאולוגיים ואישיים כאחד. חרף ההבדלים ביניהם, כמעט בכל המקרים פסקה הנוכחות היהודית בערים אלו במהלך תקופת המנדט, ולכל המאוחר עם פרוץ המרד הערבי.

משמעותה ההיסטורית של התופעה אינה מבוטלת כלל, וניתן להסיק ממנה על סוגיות היסטוריות רחבות ומשמעותיות: תודעתם הלאומית והאישית של יהודים שחיו במנותק מן הקהילות הוותיקות; יחסה של האוכלוסייה הערבית אל גורמים יהודיים שלא נתפסו כחלק מן המערך הלאומי; הבנת התהליכים היישוביים שהובילו להתנגשות היהודית-ערבית, ועוד.

בהרצאה תיסקר התופעה בכללה, תוך בחינתה כדגם יישובי נפרד; כחלק שנזנח במערך הפעילות הלאומית היישובית; ותוך בחינת היחסים המורכבים שהתפתחו בין יהודי הערים הערביו למוסדות הלאומיים. כן תיבחנה הסיבות שהביאו לקריסת דגם יישובי זה במהלך תקופת המנדט, ושבעטיין נדחקו יזמות אלו מן התודעה הציבורית וההיסטוריוגרפית לאורך השנים.