David`s Fiddle and the Failure of Music Therapy: Reflections of the Biblical Story (1 Samuel, chapter 18) in Modern Prose

ההרצאה המוצעת נגזרת ממחקרי על ייצוגים של מוזיקה בסיפורת. במובן מסוים היא בגדר המשך להרצאתי בקונגרס ה-16 על הכינור היהודי בספרות. הפעם מדובר בכינורו/נִבלו של דוד כאמצעי טיפולי בידי בעליו. אעסוק בפרק יח` מתוך שמואל א` כפי שהוא משתקף בסיפורת בת-זמננו - דוח המלך דוד מאת שטפן היים ואלוהים יודע מאת ג`וזף הלר, עם נגיעות בספרות האגדה ובסיפורת עברית הנשענת עליה, ככל שיותיר הזמן.

הסיפור המקראי כפשוטו מדגים היטב את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בטיפול במוזיקה ומעורר תהייה האם אין נזקם עולה על תועלתם, הן לגבי המטופל, הן לגבי המטפל. ג`וזף הלר צמוד יותר לטקסט המקראי, למרות כל האנכרוניזמים ושאר מעשי הליצנות הספרותיים שלו, בעוד ששטפן היים הריאליסטי מרחיק לכת בשכתוב המקורות. עם זאת, השניים פחות או יותר תמימי דעים לגבי כֶּשֶל המעשה התרפויטי.

אצל היים, הנגינה הטיפולית נושאת אופי אימפרסיוניסטי - "שיירה הנעה אל עבר השמש השוקעת", בעוד שאצל הלר היא נשגבת - "האודה לשמחה" (שילר/בטהובן), אולם בשני המקרים התוצאה התקף של אלימות רוצחנית. הלר מעיר את תשומת הלב לסמיכות הפרשיות בין אירוע משיחתו של דוד הרועה למלך בידי שמואל לבין הרוח הרעה שפקדה את שאול. מכאן שמקור החולי ומקור המרפא המיוחל מתגלמים שניהם בדוד, וכנראה משום כך נבצר מטיפולו להשיג תוצאות חיוביות.

האמנם התרפיה אכן כשלה? לכאורה השפעתה התמצתה בתנועת מטוטלת דו-קוטבית מדפרסיה קטטונית למאניה אגרסיבית. אולם גם את דברי הפרשנות הללו אפשר לטלטל אל הקוטב הנגדי ולגרוס שהטיפול הצליח למעלה מן המשוער, שהרי הוא הניע את המלך לעשות את הפעולה המתבקשת והרציונאלית ביותר - לנסות להכחיד את אויבו האמתי, שעתיד לנשל את זרעו ולנכס לעצמו את הכס.