קהילת ביתא ישראל נמנעו מקיום מצוות ייבום. הימנעות זו אומרת דרשני, שהרי תורה שבכתב הייתה מצויה בידם, ובדרך כלל המסורת ההלכתית של ביתא ישראל תואמת את פשט הכתוב. בחקר סוגיה זו נדרשתי למקורות מסוגים שונים ומגוונים:
- תיעוד של מיסיונרים, חוקרים ונוסעים שעשו בכפרי העדה באתיופיה במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ורשמו את אשר ראו ושמעו.
- שליחים יהודים שנשלחו אל כפרי העדה לברר את טיבה של קהילת ביתא ישראל ולהכשיר את הקרקע לעלייתם לישראל.
- ראיונות עם מגוון מידענים מבני העדה, שתיארו בפניי את מנהגם בנושא הייבום.
מכלל העדויות והתובנה המצטברת, עולים שלושה נימוקים עיקריים, להימנעות מייבום בביתא ישראל:
- ייבום קשור לירושת הנחלה. מכיוון שנאסרה על בני העדה בעלות על קרקע, בטלה מצוות הייבום.
- לפי מסורת העדה, התירו לאח לשאת את אלמנת אחיו, זמנית, לצורך הקמת זרע. לאחר הלידה, חוזרת האלמנה למעמד של `ערוות אשת אח` וחייב לגרשה. כדי להימנע מגירושין אלו העדיפו לא לייבם.
- מנהג ה`זמד`, שאוסר נישואין בין קרובי משפחה עד דור שביעי, גרם להימנעות מקיום מצוות ייבום, שיש בה נישואין בתוך המשפחה.
ההרצאה תעסוק ברמזים בספרות היהודית לדורותיה למנהג ביתא ישראל.