In Search of Lost Times: “Involuntary Memory” in Modern Hebrew Literature

מרסל פרוסט טבע את המונח "זיכרון בלתי רצוני" בהתייחסו לזיכרון אישי ואידיוסינקרטי המתעורר באופן בלתי נשלט בעקבות חוויה חושית כגון טעם, ריח, צליל או מגע, ומציף למוּדעוּת תכנים מן התת-מודע. הקשר בין הגירוי החושי לזיכרון נובע מניסיון העבר של האדם באופן קונטינגנטי, ללא תיווך של חשיבה רציונלית. הזיכרון נתפס כאותנטי ואמיתי, כיוון שמאז פרויד העדרן של שליטה וכוונה מודעת נתפס כעדות לתכנים "טהורים" ובעלי עוצמה ראשונית.

הספרות מרבה לעסוק בתכנים בלתי מודעים ובאירועים אי-רציונליים, אך אלה מתווכים במילים ומנוסחים במכוון ובמחשבה תחילה. כאשר עסקינן במופעים ספרותיים של זיכרון בלתי רצוני ניתן איפוא לשאול על בחירת הגירויים והקשר שלהם לזיכרונות, על משמעויותיהם ותפקידיהם במרקם הסיפורי ועל העמדה שהם משרתים.

זיכרון בלתי רצוני מופיע גם בספרות העברית, ונושא משמעויות שונות ביצירותיהם של סופרים שונים. דן מירון עסק בזיכרונות בלתי רצוניים בכמה מיצירות עגנון, ועמד על ההבדלים בין הנוסטלגיה של פרוסט לזו של עגנון. המחקר הקיים עמד גם על הקשרים בין פרוסט לדוד שחר. מופעים אחרים של זיכרון בלתי רצוני נותרו עד כה בתהום הנשייה, ביניהם ביצירות יצחק שלו, יעקב שבתאי וחיים באר. בקריאה זהירה של מופעי זיכרון בלתי רצוני בספרות העברית נוכל לאתר לא רק רעיונות אסתטיים הצפונים בחובם אלא גם ביטוי ללא מודע הפוליטי (או לעמדות פוליטיות מוּדעוֹת), ולעמוד על ההבדלים בין היוצרים השונים: באר מתאר חוויה פוסט-טראומטית; אצל שבתאי ניעורות תהיות קיומיות; ואילו בספריהם של עגנון, שלו ושחר ההיזכרות נושאת משמעויות לאומיות המשתנות מסופר לסופר. לעתים האישי והאינטימי ביותר מצביע דווקא על הקולקטיבי, הלאומי וההיסטורי.