פרוץ מאורעות 1936 הביאו באחת את יהודי יפו לפעול כדי להיפרד מיפו ולהסתפח לתל אביב. היישוב היהודי ביפו התייחס מלכתחילה לשאלת הסיפוח כסוגיה הרת גורל, כך גם מבחינת האינטרסים של מוסדות היישוב היהודי שהעמידו אותה כאחד מהעניינים היישוביים המובהקים שיש להביא לפתרונו. שאלת הסיפוח הפכה במהרה מבעיה מקומית לבעיה יישובית שהעסיקה ללא הרף את מוסדות היישוב היהודי כמאבק ציוני יישובי מהמעלה הראשונה. דרישת תושבי השכונות היהודיות של יפו להסתפח לתל אביב, ולמעשה להתנתק מיפו מבחינה מוניציפאלית, היוותה את מוקד הבעיה. ממשלת המנדט הונעה מתוך שיקולים פוליטיים מובהקים והעדיפה לנהוג במדיניות של הימנעות מכוונת מכול התערבות בפתרון הבעיה. לפיכך נותרה הבעיה למחלוקת בין היהודים לערבים.
עיריית יפו התנגדה בכול תוקף לקריעת השכונות מעליה וסיפוחן לתל אביב, והתייחסה לכך כאל קריאת תיגר על ריבונותה. והיות ועיריית יפו ודעת הציבור הערבית הביעו התנגדות מוחלטת לניתוק השכונות מיפו, וכלפי הממשלה נטען על ידי מוסדות היישוב כי היא נמנעת לפתור את בעיית השכונות מחשש לתגובת הערבים, פעלו המוסדות לכלכל את צעדיהם בהתאם, והיו נכונים לשנות את קו המדיניות כול אימת שזה איפשר להם מבחינתם להשיג את המטרה הסופית, סיפוח לתל אביב.
אף שתקופה זו הסתיימה בלי פתרון לבעיה היא הביאה לכמה הישגים לצד היהודי שאין להתעלם מהם. ההרצאה מבקשת להציג ולבחון את השתלשלות הבעיה מנקודת מבטם של שלושת הצדדים הנוגעים בה. מוקד הדיון יתרכז בקו שנקט הצד היהודי, השלכותיו ותוצאותיו.