בסיפורי התלמוד הבבלי מצויים מספר ייצוגים מרכזיים לילדים: לימוד תורה, ניבוי וגילוי העתיד, טהרה, הוראת מוסר השכל, פגיעות והזדקקות להגנה ולריפוי ייחודי. לאור תפיסות במחקר השוללות את היחס הייחודי לילד ולצרכיו עד לעת החדשה המוקדמת, מעניינת ההתייחסות של התלמוד לפגיעותו, לרגישותו ולצרכיו הייחודיים של הילד וכן לחשיבות שבסיפוקם. מסיבה זו אתמקד בהרצאה בייצוג זה ובנוסף אשפוך אור על הבנת מושג ה"ילדות" בספרות זו.
במהלך ההרצאה אתייחס למספר היבטים שונים שבהם נתפס הילד כבעל צרכים ייחודיים ושונים מאלה של המבוגר: ריפוי ייעודי המותאם לגילו , הגנה ייחודית לו מפני מזיקים, קשיים מפרידה זמנית מההורה והזדקקותו לחפץ שיסייע לו בהתמודדות עמה , וכן לימוד חוויתי של התורה, ההלכות והמצוות.
מקריאה צמודה של מקורות אלה עולה כי הם מכילים מרכיבים המזוהים היום עם המושג "ילדות" וכי זו התקיימה כראייה תרבותית מובחנת ומופרדת, לפחות באופן חלקי, מעולמם של המבוגרים. יתרה מזו, מצטייר בהם מרחב דיסקורסיבי וטיפולי, המאפשר קיום מוצלח לנפרדות זו.
כמו כן ראוי להדגיש כי בדומה לראיית הילדות המודרנית מתוארות התפתחות הילד, פרידתו מההורים וכניסתו לעולם המבוגרים והחכמים – עולם המצוות והלימוד כתהליכים הדרגתיים. אולם בניגוד לה, הילד בספרות התלמודית אינו מצוי בנפרדות כמעט מוחלטת מעולם המבוגרים.
הסבר מרכזי לכך הוא השתייכותו של הילד לעולם ההחכמים - עולם התורה, ההלכה והלימוד עם לידתו וכפיפותו לחובות ולאיסורים ההלכתיים במהלך התפתחותו. מתוקף השתייכות זו חווה הילד חווית שקשורות לעולם התורני ועולות בקנה אחד עם מאפייניו. יתר על כן, הילד סימל את עתידו של העם היהודי, ומאידך את העולם שהיה ואבד עם החורבן- הטהרה והנבואה.