Can Anything Really be a Modern Midrash? David Frischmann`s Biblical Tales of the Wilderness as a Case in Point

חוקרי המדרש החז"לי נדרשו לסוגיית `גבולותיה` של שיטת המדרש, או במילים אחרות, לשאלה: האם בעיניהם של חז"ל תתכן דרשה של הפסוקים אשר איננה שימוש לגיטימי בשיטת המדרש. את השאלה הזו ברצוני להעתיק גם לשדה המודרני של מדרשי המסורת הישנה בימינו. כוונתי לסופרים והוגים המבצעים במכוון מניפולציה פרשנית המיועדת להחדיר למקורות הישנים קול חדש המשקף ערכים מודרניים. האם כל מניפולציה שכזו הינה שימוש הרמנויטי לגיטימי בשיטת המדרש היהודית? אני מבקש לטעון כי ביסודו של דבר, זוהי תמיד שאלה סובייקטיבית של הגדרה שרירותית.

את `גבולות` השימוש המודרני בשיטת המדרש אבקש להדגים דרך השוואת שתי יצירות ספרותיות מראשיתה של המאה העשרים המבצעות מניפולציה פרשנית לסיפורי החומש אודות בני ישראל במדבר סיני: `העופות והגווילים` של י"ל פרץ ו`במדבר – מעשיות ביבליות` של דוד פרישמן. הדמיון בין היצירות הללו איננו מתמצה באפיזודה המקראית הספציפית של מסעי ישראל במדבר סיני, אלא גם במכנה האקטואלי המשותף בקריאה לתחייה תרבותית שונה, ובעיקר שימוש משותף באותם מסרים שליליים ביחס להנהגה הדתית ולסכנת הקונפורמיות עם הציבור. דוקא משום כך מאלפת ההבחנה החשובה, לטעמי, בין מסריו ההרמנויטיים של פרץ ביחס למקור המקראי לבין מסר הרמנויטי שונה לגמרי העולה מתוך מעשיות המדבר של פרישמן. המסר האקטואלי של פרץ ופרישמן איננו זהה כלל וכלל בנקודה חשובה זו של מעמדה של המסורת וכתבי הקודש שלה. האם גם פרישמן מבצע `מדרש` של המקרא? הדיון הזה יצביע על צדדים לכאן ולכאן ויחתום במסקנה ולפיה בסופו של דבר, הכתרת המניפולציה הפרשנית כ`מדרש` מודרני, היא שאלה של הגדרה סובייקטיבית בלבד.