The Dialectic Approach to Prophecy in the Thought of Fez Rabbis in the Sixteenth-Seventeenth Centuries

סוגיית הנבואה, על בחינותיה השונות, היתה אחד הנושאים המרכזיים אליהם נדרשו ההוגים היהודים בימי הביינים. בהרצאתי אבקש לשפוך אור על תורת הנבואה שהתגבשה בפאס במאות 16-17, ובכך לתרום לבירורה של ההגות היהודית בפאס ולבירורה של תורת הנבואה בפילוסופיה היהודית בשלהי ימי הביינים.

בדבריי אבקש להצביע על כך כי היבטים שונים בסוגיית הנבואה התפרשו על יד רבני פאס באופן דיאלקטי, וזאת בהתאם לתפיסתם האמביוולנטית את תופעת הנבואה כתופעה שהיא אמנם טבעית, במובן מסוים, אך במקביל כרוכה גם ברצונו של האל. פרשנות דיאלקטית זו באה לידי ביטוי בשלושה היבטים עיקריים בסוגיית הנבואה:

א.עצם הידרשותם של חכמי ורבני פאס לשאלת ייתכנות הנבואה- לנוכח הכחשתם של הפילוסופים היוונים ומפרשיהם המוסלמים את ייתכנות הנבואה במובנה המסורתי- והכרעתם כי הניסיון המוחשי שהיה עד לתופעת הנבואה דוחה את המסקנה השכלית המכחישה זאת, או לחילופין כי זהו חסד מצד האל כלפי האדם.

ב. חכמי ורבני פאס אחזו בדעה כי הנבואה היא שלמות טבעית לאדם, היינו שלמותו האחרונה של השכל, ובמקביל טענו כי יש להבין את הנבואה כמשימה שהוטלה על הנביא בהדרכת העם בעבודת האל בכלל, ובאזהרה מפני עשיית חטאים ובעידוד קיום מצוות ומעשים טובים בפרט.

ג. חכמי ורבני פאס ייעדו תפקיד מרכזי, אם כי לא בלבדי, להתרחשותו של אות ומופת, על מנת לאמת את נבואתו של הטוען לנבואה.

לפיכך אבקש לטעון כי תפיסתם האמביוולנטית את תופעת הנבואה, אשר מקורה בהתקבלותה של התפיסה הפילוסופיה בגרסתה המתונה בפאס ביחס לסוגייה, היא שעיצבה את השקפתם ביחס להיבטים אחדים בנושא, והביאה אותם לידי פיתוח גישה דיאלקטית.