השפעת שיטת סגירת מיטת הגידול(בתפרים או בדבק) במהלך הסרת נגע כליה על מידת שימור הנפח התפקודי של הכליה לאחר הניתוח

הקדמה

שימור רקמת כליה נחשב כמרכיב חיוני בהצלחה התפקודית שלאחר ניתוחים להסרת נגעים קורטיקלים. חשיבותו בחלק ניכר מהמקרים עולה אף על זמן האיסכמיה.

מטרת עבודתנו להשוות את מידת שימור רקמה מתפקדת של הכליה לאחר ניתוח להסרת נגעים בין חולים בהם מטת הגידול נסגרה בתפרים לאלה שבהם נעשה שימוש בדבק בלבד לאותה מטרה.

חולים ושיטות

קבוצת המחקר כללה 69 חולים שנחלקו ל-2 קבוצות. קבוצה 1 (43 חולים): מיטת הגידול נסגרה באמצעות תפרים, קבוצה 2 (26 חולים): מיטת הגידול נסגרה באמצעות דבק. כל החולים עברו בדיקת DMSA להערכת הנפח התפקודי של רקמת הכליה לפני ו-3-6 חודשים אחרי הניתוח, ובאמצעותה נעשה חישוב של כמות הרקמה התפקודית הנותרת בתום הניתוח. החישוב הסטטיסטי של הבדלי הנפח בוצע בעזרת תוכנת SPSS גרסה 20.

תוצאות

בקבוצת המחקר היו 30 נשים ו-39 גברים בגיל ממוצע של 60.33 שנים (טווח: 85-29 שנים) נתוני הבסיס של שתי הקבוצות היו דומים ללא הבדלים משמעותיים.

השוואת נפח הרקמה התפקודית לפני ואחרי הניתוח הראתה ירידה בשיעור של 11.67%±15.83 בקבוצה שבה מיטת הגידול נתפרה לעומת 3.99%±15.85 בקבוצה בה השתמשנו בדבק. נפח הרקמה התפקודית של הכליה הלא מנותחת הראה שינויים קלים ביותר(טווח טעות הבדיקה) ללא הבדלים בין הקבוצות.

סיכום

שימוש בדבק על פני תפרים מאפשר שימור נפח גדול יותר של רקמה מתפקדת לאחר ניתוח להסרת נגע כליתי. יש לבחון תוצאות אלו בקבוצת מחקר גדולה יותר.