Avraham: Universal Designation and Personal Designation

אברהם מופיע בספר בראשית במפגש בין שני צירי עריכה הקיימים בחלקו הראשון של ספר בראשית, הדן בתולדות העולם (א – יא 25). הראשון: ראשית - בריאת העולם; התפתחות התרבות החומרית; התהוות האנושות החדשה; הפרדת האנושות לעמים. השני: חדירת הרע לעולם והתגברותו וענישה בעקבותיו.

עתה לאחר פילוג האנושות, בוחר האל בדרך חינוכית אחרת. בחירת אדם שמזרעו יקום עם שיביא לעולם את בשורת המוסר: "אשר יצווה את בניו אחריו ישמרו דרך ה` לעשות צדקה ומשפט" (יח 19). אברהם נדרש לכונן רוח חדשה, שתיצור אנושות שתהיה מושתתת על צדק ומוסר, המחייבת אדם ואל. הופעת אברהם מהווה נקודה ארכימדית, שבעקבותיה חלה תפנית ומתחילה ראשית חדשה, שיש בה להוביל לשיפור היחסים בין בני- האדם ובינם לבין האל.

מסע אברהם החל בצו האל הנפתח בביטוי: "לך לך" (בר` יב 1) והסתיים בצו הנפתח גם בביטוי: "לך לך" (כב 2 ). סיומו של הצו האחרון בהכרזת האל: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (כב 12). בהכרזה זו האל מתפקד כנושא ונשוא המגולם בפועל `ידע`, ואברהם הינו מושא הפעולה. מבנה תחבירי זה מופיע שוב בהכרזת האל : "כי ידעתיו" (יח 19). מבנה תחבירי זה במקרא מציג בדרך-כלל את המושא כבחיר האל (שמ` לג 12, יר א 5, הוש` יג 5, עמ` ג 2). ניתן לומר אפוא, כי שתי ההכרזות האל (כב 12;יח 19) מלמדות, שאברהם עמד ביעדים שהציב לו האל: נושא הבשורה המוסרית, המחייבת אדם ואל (יח 19) ודגם למאמין (כב 12), המוטעם על רקע השוואה למשה ולאיוב. שתי ההכרזות הללו מציגות את אברהם כנבחר האל הראוי לבחירתו.