A Rhetorical-Linguistic Examination of Two Patterns of Discourse

השיח הוא בבואה של התנהגות, המתנהל בסביבה תרבותית תוך שימוש בדימויים אסוציאציות, מטבעות לשון, זיכרונות והבנות אותם מנצלים המשתתפים כדי להבהיר את עמדותיהם ולשכנע את הנמענים לאמץ את עמדתם.

שיח במצב של פולמוס וחילופי טענות מתקיים בשני דפוסים: האחד - בדרך של ויכוח המושתת על התנגחות, ליבוי אווירה של מאבק מילולי אגרסיבי, האחר – בדרך של דיאלוג מבוסס על תרבות שיח רטורית קלאסית תוך שימוש בביטויים של הערכה ובהצגת נימוקים תקפים והנמקות שניתן לבקרם.

גבולות השיח הישראלי חודדו והוקצנו עד לנקודת אין מוצא, עד למניעת זיהוי המכנה המשותף בין הנצים, להידרדרות השיח ולזילותו. דפוסי שיח אלימים ובוטים מאיימים משום שהם עלולים להוביל לערעור הסולידריות הבסיסית בחברה עד לכדי אלימות או נתק, לפיכך עלינו לנסות לעדן את הנטייה לחשיבה אופוזיציונית ולעודד דיאלוג היוצר אפשרות קולחת בין הצדדים.

מאמר זה מעמיד זה מול זה שני אירועי שיח פוליטי שהתרחשו ב-27.1.2016 באותו קונטקסט, וועדת החינוך, התרבות והספורט בה הציגה השרה רגב קריטריונים חדשים למימון מוסדות תרבות בפריפריה כחלק מתכניתה החדשה. האירוע הראשון – בין השרה רגב לחבר הכנסת שטרן משקף שיח אמוציונלי-פרובוקטיבי הפותח בהתקפה מתלהמת ומתבסס על רטוריקה אוטורטיבית (Argument from Authority), על טיעונים אישיים (ad personam) ועל רטוריקת ההכפשה. האירוע השני - בין השרה רגב לבין חבר הכנסת גילאון משקף שיח בזיקה לכללי שיח הדיאלוג הרטורי, מתנהל ברוח המכשירה את הקרקע, מפלרטטת, מתחנפת ולוכדת את תשומת הלב ואת הקשבת הנמען.

מטרת הרצאה זו היא לתאר תיאור לשוני-רטורי את שני אירועי השיח, לחשוף בהם את ההיבטים הסגנוניים-רטוריים המייחדים אותם, להסיק מי מהם ואת מי מהם רצוי בשיח הציבורי.