"אמרו לי שהוא "אילם", "אילם" שלא ידבר בחיים, אח`רס (נאנחת) את מבינה מה זה אומר, הילד לא מדבר ולא ידבר לעולם, אוי קשה לשמוע זאת קשה, תודה לאל זו מתנה ופיקדון אלוהי (אמאנה)" (אום עהד).
"ילדים אלו הם מיוחדים, האחרים והחברה דוחה אותם אבל הם לא מכירים איזה ילדים רגישים, חכמים וטובי לב, אומנם קשה לגדל ילד כזה, להבין מה הוא רוצה, לעקוב אחריו כשיהיה גדול אבל הם ילדים מיוחדים". (אום מחמד).
זהו קולן של שתי אמהות בדואיות, אשר רואות את החירשות של ילדן בדרך מיוחדת משלהן ותופסות את משמעות החירשות בצורה שונה. אלו שתיים מבין עשרים אימהות אשר השתתפו במחקר איכותני שמטרותיו הייתה לבחון את משמעות החירשות בעיניהן של האימהות.
ממצאי המחקר מראים שקיימת הבחנה בדברי האימהות, בין ילד "אילם" - אח`רס (חירשות עמוקה), לבין ילד חירש - אטרש (חירשות קלה עד בינונית). המילה אילם נכתבת במירכאות היות וזו הייתה המילה בה השתמשו האימהות, ואין הכוונה שלהן לאילמות במובנה הפיזי, אלא התפקודי בלבד.
ילדים "אילמים" לפי תפיסתן הם ילדים שאינם מדברים כלל, נולדו עם מום שלא ניתן לרפא והיות וזה היה רצון האל, הן מתנגדות לניתוח השתל הקוכלארי אשר עשוי ליצור שינוי במצב הנתון. לעומת זאת לילדים החירשים יש בעיה בשמיעה, הם לא שומעים את הכול, ולכן הם נתפסים על ידן כילדים חולים שחלו במחלה כלשהיא אשר גרמה נזק לאוזניים ופגעה בחוש השמיעה שלהם. בילדים אלו חובה לטפל ולשקם, גם באמצעות הניתוח הקוכלארי.
האימהות של הילדים "האלמים" מתקשרות איתם בשפת סימנים ייחודית ושונה מזו שלומדים במוסדות החינוך, לעומת זאת אימהות של ילדים חרשים מתעקשות לדבר עם הילד בשפה מדוברת ומתעקשות מול מערכת החינוך לשילוב קלינאית תקשורת לילדיהן. ילדים "אילמים" לומדים במוסדות חינוך נפרדים, מחוץ לקהילה ואילו הילדים החרשים משולבים בכיתות משולבות או בכיתות לחינוך המיוחד בתוך הקהילה.
בהרצאה נציג את השלכות תפיסה החירשות זו על הטיפול בילד, שילובו במוסדות החינוך וקבלתו בקהילה.
