מתן דם פריאופרטיבי לאחר ניתוחי כליה: האם עיתוי מתן עירויי הדם משפיע על תמותה ממאירות ראשונית של הכליה?

רקע: מתן עירוי דם סביב ניתוח (perioperative blood transfusion (PBT)) נמצא קשור בתוצאים שליליים במספר מחלות ממאירות כולל RCC. החשיבות של תזמון מתן עירויי הדם טרם נבדקה. מטרת המחקר הנוכחי היא להעריך האם מתן עירוי דם תוך-ניתוחי קשור בפרוגנוזה גרועה יותר בהשוואה למתן דם בתר-ניתוחי במטופלים אשר עוברים כריתת כליה לממאירות ראשונית של הכליה (RCC).

שיטות: קבוצת המחקר כללה 1159 מטופלים אשר נותחו בין השנים 1988-2013. מתן דם תוך ובתר-ניתוחי הוגדר כעירוי של תאי דם אדומים במהלך הניתוח או במהלך הבתר-ניתוחי עד השחרור מבית החולים, בהתאמה. שיטת קפלן-מאייר ו Cox-proportional-hazard regression-models שימשו להערכת הקשר בין מועד קבלת עירוי הדם לשרידות כללית וספציפית למחלה ופרק הזמן ללא התקדמות גרורתית/הישנות של המחלה.

תוצאות: מבין 1159 המטופלים, 117 מטופלים נזקקו למתן דם תוך-ניתוחי ו-81 למתן דם בתר-ניתוחי. 21 (10.6%) מטופלים בלבד שטופלו בעירוי דם תוך-ניתוחי נזקקו לעירוי דם נוסף בתר-ניתוחי. בהשוואת התוצאים האונקולוגיים באנליזה רבת משתנים, נמצא כי קבלת עירויי דם במהלך התוך-ניתוחי קשורה בסיכון גבוה להישנות מחלה, התקדמות גרורתית, תמותה מ RCC ותמותה כללית, בעוד מתן עירויי במהלך הבתר-ניתוחי נמצא קשור בסיכון גבוה לתמותה כללית בלבד, אך לא לתמותה מ RCC, להישנות מחלה או לפיזור גרורתי.

מסקנות: מרבית המנותחים אשר מטופלים בעירוי דם במהלך התוך-ניתוחי של כריתת כליה משנית ל RCC, אינם זקוקים לעירוי דם נוסף במהלך הבתר-ניתוחי. מתן עירויי דם במהלך התוך-ניתוחי אך לא הבתר-ניתוחי קשור בסיכון מוגבר להישנות, פיזור גרורתי ותמותה מ RCC. יש להוסיף ולבחון את טיבם של הממצאים ואת המנגנונים הפוטנציאלים המסבירים את הבדלים אלו תוך כדי ניסיון לצמצם את השימוש בעירויי דם, בעיקר במהלך התוך-ניתוחי.