"Knowledge Refers to Purity": Epistemic Considerations in Determining Impurity of Death in Cases of Factual Doubt

ההלכה היהודית פיתחה כללים מגוונים להתמודדות עם מצבי אי-וודאות עובדתית. מקצת כללים אלה נוגעים לתחומים ספציפיים, כמו הכלל הגדול בדיני ממונות: המוציא מחבירו עליו הראיה. גם בתחום הטומאה והטהרה קבעו חז"ל כללי הכרעה מיוחדים, ובתוך תחום זה ייחדו את מעמדה של טומאת-המת. בתוך קבוצה זו עולה מוטיב הכרתי חזק: הכלל המטהר ספק טומאה כאשר "אין בו דעת לישאל" (ספרי במדבר, נשא, ז ובמקבילות); טהרתו, בנסיבות מתאימות, של "קבר התהום" – שהיא טומאה "שלא הכיר בה אדם בסוף העולם" (תוספתא ב, ט), ועוד. לשאלת המימד האפיסטמי של הכרעה בדיני ספיקות בכלל אייחד את הדיבור במקום אחר. כאן אצביע על הקשר ההדוק בין מגבלות הידיעה האנושית לבין המוות, כתגובה לחטא עץ הדעת, ועל הצורך באפשרות העקרונית של ידיעה על מנת לבטא את משמעות סילוקה של ידיעה זו.