הרצאתי תעסוק בהיבטים מגדריים ופולקלוריים בקרב הקהילה היהודית בארגנטינה בהקשר לפעילות הציונית שם בין השנים 1933 – 1973. התעמולה הציונית בארגנטינה פנתה אל הקהל הנשי במסרים שנקבעו בהלימה עם חלוקת התפקידים המגדרית בחברה, ובאופן כזה האישה הייתה קשורה במעגל של המשכיות ושינוי.
ההרצאה תתמקד בבחינת פעילות נשות הקהילה במסגרת ארגון הנשים ויצ"ו (WIZO-OSFA) בכלל ובפרויקט "חלוצת הגלות" בפרט. כפי שעולה מראיונות העומק שערכתי ומחומרים ארכיוניים, חייה של האישה היהודיה בארגנטינה התאפיינו לרוב בהצמדות לספירה הביתית. כתוצאה מכך פעילותן הרבה בכל הקשור לשימור המסורת היהודית ולהקניית האידיאולוגיה הציונית כמעט ולא באה לידי ביטוי בהיסטוריוגרפיה הסוקרת את תולדות הקהילה. בשנת 1926 נוסדה בבואנוס איירס פדרציה מקומית של ארגון ויצ"ו העולמי. ארגון זה צמח והתפרס על פני הפרובינציות השונות בארגנטינה והפך להיות בסיס לפעילות ויצ"ו בכל רחבי לטינו-אמריקה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הארגון הגיעה למספר החברים הרשומים הגדול ביותר לארגון ציוני בארגנטינה. עיקר הפעילות ההתנדבותית של הארגון נועדה לאיסוף כספים ותרומות עבור נשים וילדים בארץ וישראל והתבססה על יצירה עממית נשית ועל כישוריהן של נשים כעקרות בית. כך לדוגמה, המטבח הביתי היווה מרחב ששימש הן להטמעת התרבות המקומית ושימור המסורת היהודית הן לאיסוף כספים עבור החלוצה בארץ ישראל. בחינה וניתוח של פעילות ציונית נשית בארגנטינה מאירה מזווית שונה את יחסי הכוח בין ארגונים יהודיים שונים בארגנטינה ובין ה"ישוב" היהודי בארגנטינה לישוב בארץ ישראל.