Medieval Hebrew Insufficiency: Was it Such a Dramatic Deficiency?

מן הידועות היא סוגיית עמדתם של מחברים ומתרגמים יהודים בימי הביניים כלפי מצבה של העברית העומדת לרשותם בעת חיבור או תרגום מסות מסוגות שונות. בין המתאוננים נמצא את ר` סעדיה גאון, בהקדמתו לאגרון ובסיום חיבורו `פתרון שבעים מלים בודדות`, ר` יהודה הלוי, במאמר השני מספר `הכוזרי`, אלחריזי בהקדמתו לספר `תחכמוני`, ר` יהודה אבן-תיבון בהקדמת תרגומו לספר `תורת חובות הלבבות` ואחרים.

שאלה היא האם קוצר הלשון הוא עניין מורפולוגי, תחבירי או לקסיקלי. לכאורה, נראה שהמורפולוגיה העברית העמידה לרשות המחברים והמתרגמים את כל המנגנונים הנחוצים להם לגזור ולהטות את אוצר המילים הקיים. מבחינה תחבירית, נראה כי גם כאן המבנים התחביריים המופיעים במקורות מספיקים, והתוספות המופיעות בימי הביניים אינן אלא גיוון וההעשרה של אוצר המבנים, ולא בהכרח הבעה של קשרים לוגיים השונים מאלה שהיו קיימים בלשון המקורות. נראה אם כן, כי לכאורה, עיקר קוצר הלשון הוא באוצר המילים.

בהרצאה המוצעת כאן בכוונתי לבחון את היקף קוצר הלשון ומהותו, מתוך התבוננות בתרגומו של ר` יהודה אבן-תיבון לספר `תורת חובות הלבבות`, ובעיקר באמצעות עיון באוצר המילים השמני המופיע בספר.

בהרצאתי אבחן את מבנה אוצר המילים ונוכחותם של המקורות העבריים המוקדמים בלשונו של אבן-תיבון, ואבחן את האופן שבו אבן-תיבון השתמש בלשון המקורות כדי למלא המחסר הלקסיקלי.