חוקרי לשון קהלת תמימי דעים בדרך כלל בעניין זמנו ורקעו הלשוני של ספר קהלת. מוסכם כי מחבר הספר חי בראשית ימי הבית השני – בתקופה הפרסית או ההלניסטית, וכי לשון הדיבור שהיה רגיל בה היא ארמית. עם זאת מקובל, כי הכלים הלשוניים העומדים לרשותנו אינם מאפשרים הבחנות דקות יותר, ולפיכך אין בידינו לצמצם או לדייק קביעות כלליות אלה. בהרצאתי אבקש לשרטט קווים ראשונים לפתרון אפשרי של בעיה זו, באמצעות התחקות אחר הניב הארמי הספציפי שהיה דבור בפיו של המחבר. ההרצאה תסקור ארבעה מקרי בוחן של תרגומי-שאילה מן הארמית המצויים בספר: `בשל אשר` (ח, יז); `בצל` (ז, יז); `רעיון` (א, יז; ב, כב; ד, טז); ו`עושים לחם` (י, יט). שני הראשונים מוכרים דווקא מן הארמית של קומראן ולא מן הארמית המקראית; שני האחרונים נמצאים בארמית המקראית ואילו בארמית של קומראן אינם. לסיכום אדון בהשלכותיו האפשריות של ממצא זה על הדיון המחקרי המתמשך בשאלת רקעו הלשוני וההיסטורי של הספר.