ר` משה קורדובירו (1522-1570), מהפוריים שבמקובלים, תואר על ידי גרשם שלום כ`גדול התיאורטיקנים של הקבלה`. הדגש על התיאור של רמ"ק כפילוסוף ומקובל סיסטמתי מאפיין גם את ממשיכיו של שלום ובולט במיוחד במונוגרפיה עליו של יוסף בן שלמה.
הרצאה זו מבקשת להציע פריזמה חדשה לדמותו וחיבוריו של רמ"ק ולהציג דווקא את ההיבטים המאגיים, התיאורטיים והמעשיים של קבלתו, על רקע העניין הגובר בתחומים אלו בראשית העת החדשה. מבט זה מאתגר את ההנחות המחקריות בתחום מחשבת ישראל שראו במאגיה ביטוי לדת עממית, השייכת להמון לא משכיל, וראו נתק בין הקבלה העיונית והמעשית. הוא מלמד על עניין ער ומעורבות של גדולי המקובלים בעשייה מאגית ופיתוחה התיאורטי של המסגרת המושגית המצדיקה אותה.
שחרור מהנחות מחקריות מקובלות במדעי היהדות מאפשר להראות כי רמ"ק אינו רק מסכם ומכנס של הקבלה הקדומה אלא פרשן מקורי. הוא אינו רק תיאורטיקן שיטתי, אלא למדן יוצר שנותן משקל אדיר למבנה האסתטי של חיבוריו ואינו מהסס לפרש את אותם הטקסטים מספר פעמים באופן שונה ומוסיף "והבורר יברור לעצמו".
בניגוד למקובל במחקר, אטען כי המקובלים ובפרט רמ"ק אינם מאבדים את העניין האנגלולוגי לטובת מרכזיותם של הספירות. הסטה של המסגרת התיאורטית של המבט המחקרי מהתיאולוגי למאגי תאפשר לנו להראות כי העניין בקבלה מעשית, אנגלולוגיה ודמונולוגיה הולך וגובר בכתיבתו המאוחרת של רמ"ק.
התייחסות לצדדים הללו בכתיבתו ובחייו של רמ"ק מסייעת לנו למקם אותו בהקשר רחב יותר של הוגים בראשית העת החדשה שעיסוקם במאגיה השתלב בחשיבתם התיאולוגית, הפילוסופית והמדעית.