הפרעת היגוי (SSD- Speech Sound Disorder) מוגדרת כלקות בדיבור הנובעת מקושי מוטורי, קוגניטיבי-פונולוגי או שניהם, ומפריעה לתקשורת מילולית, להשתתפות חברתית, לביצועים אקדמיים, או לביצועים עיסוקיים בשל מובנות הדיבור הנמוכה (DSM-V, 2013).
הפרעות ההיגוי מהוות חלק נכבד מבין ההפרעות, שבעטיין מגיעים ילדים לטיפול של קלינאי התקשורת. הן מופיעות אצל 10%-15% מהילדים בגילאי גן ובקרב 6% בגילאי בית ספר . (ASHA, 2000; McLeod and Harrison, 2009)
שיטות ההתערבות בהפרעות היגוי מגוונות ויכולות להיות מבוססות על עקרונות מוטוריים או פונולוגיים. עם זאת, השונות בין הילדים במאפייני ההפרעה, בחומרה ובאטיולוגיה, גורמים לעתים לחוסר ודאות באשר לקביעת מטרות ודרכי הטיפול היעילות לילד.
בספרות קיימים מחקרים מארצות שונות, הבוחנים את הפרעות ההיגוי בילדים ואת דרכי הטיפול העיקריות בהפרעות אלה באמצעות שאלון לקלינאי התקשורת (Joffe & Pring, 2008; (Oliveira, Lousada & Jesus, 2015 , כשכל שאלון מותאם לתרבות הטיפול בארצו.
המחקר הנוכחי נועד לבחון את עמדת קלינאי התקשורת בישראל בתחום הפרעות ההיגוי, ולתאר את הגישות הנפוצות ביותר בשימוש בטיפול בילדים אלה.
הנתונים התקבלו משאלון אינטרנטי, שמולא על ידי קלינאי תקשורת, וכולל 20 שאלות המתייחסות לתחומי עבודתם, גילאי המטופלים, שיטות הטיפול הנהוגות על ידם כיום ומחשבותיהם בנושא הטיפול בהפרעות ההיגוי. הנתונים שנאספו מאפשרים מיפוי עכשווי ועדכני בתחום זה.
ההרצאה תסכם את הנתונים, שנאספו ותתאר את המסקנות והיישומים הקליניים, הנובעים מהממצאים הללו.
