An Abstract God: Bertha Urdang and the Israeli Conceptual Art

מה בין תחושת שליחות ציונית, זהות יהודית ואמנות ישראלית מופשטת?

ברטה אורדנג, הגלריסטית הישראלית שפעלה בירושלים ובניו-יורק משנות ה- 50 של המאה הקודמת ועד שנת 2000, שילבה את שלוש הכותרות הללו והובילה מהלך ייחודי בתולדות האמנות הישראלית. היא היתה דמות משמעותית בהתהוות אוספים מוזיאליים בארץ ובארה"ב ותרמה לעיצוב ה"קאנון" המקומי.

אורדנג החלה דרכה כשהקימה בירושלים את גלריה "רנה" והציגה אמנים ישראליים מרכזיים, כיוסף זריצקי ואביגדור סטמצקי. עד מהרה התמקדה באמנות אוונגרדית והציגה את עבודותיהן המוקדמות של אביבה אורי ורפי לביא. בשנות ה- 70 גיבשה קו מהודק ועקבי – יצירות מינימליסטיות, מונוכרומיות ומופשטות. החידוש המהותי של אורדנג נוגע לאמנות המושגית הישראלית שהתפתחה בעשור זה – לא מעט בזכותה - היא השכילה לזהות את כישרונם של אמנים צעירים; יהושע נוישטיין, פנחס כהן-גן ובני אפרת, למשל, שהפכו לדמויות מפתח באמנות הישראלית. בנוסף, טיפחה אמנים וותיקים שיצירותיהם תאמו את הקו שגיבשה; מיכאל גרוס, משה קופפרמן ומיכה אולמן, והציגה מיצירותיהם ב"רינה" ובגלריה שפתחה בניו-יורק. להחלטה על ייסוד הגלריה הניו-יורקית היה רקע אידיאולוגי – להפיץ את בשורת האמנות הישראלית. כלומר, להציג אמנות איכותית וייחודית - כזו היתה האמנות המושגית הישראלית – שביטאה בעיניה את עולם הערכים היהודי, שבבסיסו אלוהים ללא דמות. את מעשה האמנות הקונצפטואלי, המנתק אובייקט ממקום אחד ומחברו לאחר, ראתה כאקט סימבולי להיסטוריה היהודית. הקריעה, מיעוט הצבע וההפשטה היו מבחינתה מאפיינים ייחודיים ליצירה יהודית בבסיסה, עכשווית, אך שואבת השראתה מהמסורת.

ברטה אורדנג הצליחה לשאת את בשורתה אל אוצרי מוזיאונים ואספנים בארה"ב, שרכשו ממנה יצירות והוקירו את חזונה. היא הגשימה את השליחות הציונית שניסחה - לפתוח את שערי עולם האמנות הבינלאומי בפני האמנים הישראלים.