Aristotelain Logic and skeptic Theology: Yaʿqūb al-Qirqisānī as a Defender of Philosophy

יעקוב אלקרקסאני, מחשובי חכמי הקראים במאה ה-10, סבר שלכל מצווה יש `עילה` – סיבה הגורמת לדין וקובעת אותו. קרקסאני בחן את העילה במונחי ההיקש האריסטוטלי, וזיהה אותה עם `הגבול האמצעי` – הגורם המבסס את הקשר שבין הנושא והנשוא במסקנת ההיקש, ומאפשר את הסקנת המסקנה. כך, ידיעת עילת המצווה מאפשרת לחכם ההלכה להסיק את הדין גם במקרים אחרים שיש להם אותה העילה, ושבהם הכתובים לא ציינו במפורש את הדין.

בהתאם לגישתו, קרקסאני מנתח את הביקורת הספקנית שהועלתה על ידי `אחד התאולוגים`, שלפיה ההיקש האריסטוטלי הוא טיעון חסר תועלת והוא מניח את המבוקש, שכן מסקנת ההיקש כבר כלולה בהנחותיו. קרקסאני דוחה ביקורת זו, תוך ציטוט ארוך של `אחד מן הפרשנים` – ככל הנראה מדובר בטקסט שאבד ולא הגיע לידינו – המסביר את הבסיס האפיסטמולוגי והלוגי של ההיקש האריסטוטלי. כך, מגן קרקסאני על תקפות ההיקש האריסטוטלי ועל יסודותיו הפילוסופיים.

הביקורת הספקנית על ההיקש ידועה כבר מכתביו של סקסטוס אמפיריקוס (מת ב-210 לספירה), אולם כתביו של סקסטוס לא היו זמינים לקורא הערבי בזמנו של קרקסאני. ביקורת דומה לזו של סקסטוס העלה מבקרה הגדול של הפילוסופיה האריסטוטלית, אבן תימייה (מת ב-1328), אולם מדברי קרקסאני עולה שביקורת תאולוגית המנסה לערער את תקפות הלוגיקה ועימה את מעמדה של הפילוסופיה האריסטוטלית בכללה, התקיימה בעולם המוסלמי כבר למן המאה ה-10, ואולי אף לפניה.

בהרצאתי אראה שיישומו של קרקסאני את הלוגיקה בתחומה של החשיבה ההלכתית ודחייתו את הביקורת הספקנית המערערת על תקפות ההיקש, מבטאים את עמדתו הדתית הרציונליסטית היסודית של קרקסאני, לאמור שאדם חייב ליישם את תבונתו האנושית בפרשנות התורה ובקביעת ההלכה, על מנת להגיע להכרה של רצון האל.