Between Yiddish and Hebrew in Moshe Leib Lilienblum’s plays Der Bigamist (1881) and Zrubavel: Oder Shivas Tsien (1887)

בהרצאה זאת אסקור גורלן של שני המחזות שנכתבו על ידי מל"ל (1843- 1910) ביידיש:

"זְרֻוּבָּבֶל"(שיבת ציון) נמצא בשלמותו והועלה על הבמה בעיבוד מקוצר כמחזה הראשון בעברית.

"דער ביגאמיסט /בעל שתי נשים", הועלה מספר פעמים על הבמה ביידיש באודסה. ליליינבלום עושה שימוש בתאטרון לחינוך פטריוטי בדומה לז`ן ז`ק רוסו ב"מכתב לד`אלמברט" (1758); באמצעות התאטרון חש הקהל מחויבות לקהילה ולתחושת השייכות. ההצגה מציגה ערכים משותפים, מגבשת זהות ומאפשרת לצופים לדמיין עצמו כשייכים לאותה קהילה.

עם זאת, אחת השאלות העולות ביחס לשני המחזות היא מדוע ליליינבלום כתב ביידיש ולא בעברית?

סברה אחת היא הצלחתו של ליליינבלום בתאטרון היידיש באודסה. פריחת התאטרון היידיש החלה בשנת 1879 עם המעבר של אברהם גולדפאדֶן ולהקתו לאודסה. המחזות שלו הפכו ללהיטים. השניה הייתה להגיע אל הציבור הרחב ולדבר בשפה המובנת לו.[1] והאחרונה מתייחסת לדרכו הפוליטית של ליליינבלום שתבע גישה מתונה יותר מצד ה"קולוניאליסטים" בכל הנוגע לחידוש השפה העברית (ליליינבלום, "להרחבת השפה" תרנ"ט). ליליינבלום חי בתקופת טרום לאומית בה השפה העברית עדין אינה מהווה מאפיין משמעותי בכינון הזהות הלאומית ובהגדרת הפעילות המתלווה אליה. מציאות זו היא שמסבירה את כתיבת המחזות בשפת היידיש. רק בעת החדשה שהציונות החלה להכות שורש הרעיונות הלאומים יצרו העדפה לטובת העברית על פני היידיש, המשקפת רצון לשילוב בין הדת לבין ההשכלה.

[1] דב סדן מכריז את מנדלי כראש למערכה גדולה של סופרים כפולי לשון מיד אחריו הוא מונה את ליליינבלום, נחום סוקולוב וכמובן י.ל. פרץ. הוא מסיים באורי צבי גרינברג (סדן 1972, 324). דבר המעיד על שליטתו של ליליינבלום בשפה היידיש.