גדול מדקדקי הלשון העברית בימי הביניים היה ר` יונה אבן ג`נאח (995?–1050?) [להלן: ריב"ג]. את כל חיבוריו כתב ריב"ג בלשון התקופה, הערבית היהודית. שני חיבוריו הגדולים `ספר הרקמה` [כתאב אללמע] ו`ספר השורשים` [כתאב אלאצול] זכו לתרגומים עבריים בידי יהודה אבן תיבון, המכונה `אבי המעתיקים` (1190-1120). לעומת זאת, איגרותיו הדקדוקיות לא זכו לתרגומים עבריים למעט שלוש מהן: א. `ספר ההשגה` [`כתאב אלמסתלחק`] ניתרגם לעברית בידי עובדיה הספרדי במחצית השנייה של המאה ה-12; ב. שתי איגרות נוספות: 1. `איגרת ההערה` [רסאלה` אלתנביה] ו-2. `ספר התוכֵחה` [כתאב אלתסויה] ניתרגמו בידי שלמה בן יוסף אבן אַיּוּבּ (המאה ה-13).
במהלך הרצאתי, בכוונתי להציג בכינוס פרטים על השריד שהתגלגל לידינו מתרגומו העברי של אבן אַיּוּבּ ל`איגרת התוכֵחה`, המכונָה בטעות `איגרת ההשוואה`. אעמוד בהרחבה על הסוגיות בחכמת הלשון שנותרו בשריד זה מתוך מכלול השגותיו של ריב"ג באיגרת זו. עוד אעמוד על מאפיינים מיוחדים בלשונו המשוערבת של אבן אַיּוּבּ באיגרת זו גופה, בהשוואה לתרגומו ל`ספר המצוות` של הרמב"ם מחד, ובהשוואה ללשונו בחיבורו הרפואי `מאמר בטחורים`, מאידך.