"הבה נתחכמה לו פן ירבה..." (שמ` א, י): בחינה מחודשת של הפסיכולוגיה של החשש המצרי"

בפירושו ל-"הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ", גייס שד"ל השערה היסטורית מוכרת: " הרועים [נוכרים בשם היקסוס] לקחו ארץ מצרים... ואחר זמן כשעמד עליהם מלך [המצרי, מנהיג המרד] ונצחם נמלטו... [ו]היה פרעה ירא שמא ישראל יתחברו אל אוהביהם [יוסף עלה לגדולה בזמן וע"י ההיקסוסים]".

אך שד"ל בעצמו מסייג: "לפי זה היה לו לומר ועלה מן הארץ תחילה, ואח"כ נוסף גם הוא על שונאינו".

ננסה לבדוק את השפעת ההיקסוסים כפי שכיוון שד"ל, אך בהתחשבות מדויקת יותר עם סדר הפסוק.

מתבהרת הגשמת התכנית האלוקית "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם".
נוצר אצל העם המצרי דיסוננס קוגניטיבי (פסטינגר, 1954). מחד עמדתו - נהנה עד כה מיחסים נורמאליים עם משפחתו של מושיע מצרים. מאידך התנהגותו ע"ס ניתוח (גם) אנליטי, בראייה צופת עתיד, לאור כישלון תקדים של ה-"רב תרבותיות". התוצאה, כפי שמציינים המחקרים הפסיכולוגיים, הינה התאמה בין העמדה להתנהגות. במקרה זה שונתה העמדה – "ויקוצו מפני בני ישראל", והושלם המהפך ביחסי מצרים ובני ישראל.