The Settlement Ethos and its Influence on the Kibbutz and the State of Israel

גישת ההתיישבות האסטרטגית החלה בראשית מבצע חומה ומגדל (1936) והסתיימה בקום המדינה. בעטיה נתפשה ההתיישבות קודם כל כאמצעי לתפיסת שטח וקביעת גבול לקראת חלוקה אפשרית של הארץ, במקום תפישתה קודם כל כבסיס לפרודוקטיביזציה של היהודים, כפי שהיה עד אז. בהתאם, גברה באותה תקופה ההתמקדות בספר במגמה להרחיב את גבולות ההתיישבות היהודית. הקיבוץ הסתבר כמתאים ביותר לכך ועל כן רוב היישובים שהוקמו במסגרת ההתיישבות האסטרטגית היו קיבוצים. כיוון שהיא נחשבה גורם חשוב בהצלחת היהודים להקים מדינה, והקיבוץ בלט בה, יוקרתו גאתה באותה תקופה.

ההרצאה תבחן ותנתח את חשיבותו המדויקת של אתוס ההתיישבות להקמת המדינה ולקיבוץ, ועל בסיס זה תעבור לבחון את השפעותיו המאוחרות הן על הקיבוץ והן על המדינה. היא תצביע על כך שמנהיגי הקיבוץ סברו שכדי לשמר את חשיבותו ויוקרתו, עליו להמשיך לדבוק באתוס ההתיישבות. בכך הם התעלמו מהשינויים הדרמטיים שיצרה הקמת המדינה שבין היתר לא אפשרו לקיבוצים להמשיך להיות צורת ההתיישבות המובילה. גישה זו הובילה את חברי הקיבוץ במוקדי קבלת ההחלטות לאחר מלחמת ששת הימים, ליזום בשטחים שכבשה ישראל קווי פעולה ברוח אתוס ההתיישבות היישובי. הם ראו בכך הזדמנות לעורר מחדש אתוס זה. לפיו גם ביצעו התנועות הקיבוציות מפעלי התיישבות נוספים בשנות השמונים של המאה העשרים.

לניסיון זה לשמר את אתוס ההתיישבות היו השפעות מרחיקות לכת על שהתחולל בהמשך בשטחים, בכך שהוא היווה בסיס תודעתי מאפשר למפעל ההתנחלויות. במקביל, הוא חיבל ביכולתו של הקיבוץ לעדכן את דרכו. בכך הקשה עליו להיות גם בעידן המדינה גורם משמעותי בחברה הישראלית, ובהמשך הקשה עליו להוסיף להיות צורת חיים ייחודית בת קיימא.

מדובר, אפוא, באתוס בעל משמעות רבת פנים להיסטוריה של הקיבוץ והמדינה.