Zionism, Racism, Pragmatism, and Dual Loyalty: Brazil’s Vote in favor of United Nations General Assembly Resolution 3379 (“Zionism=Racism”) in November 1975.

על אף היותה של ברזיל המדינה הגדולה ביותר באמריקה הלטינית ובית לאחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, יחסי ישראל, ברזיל ויהדות ברזיל הם נושא שכמעט ולא נחקר, למעט פרשה אחת שזכתה לתשומת לב יוצאת דופן – הצבעתה של ברזיל בנובמבר 1975 בעד הצעה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שקבעה ש"ציונות היא צורה של גזענות ושל אפליה גזעית". מחקרים שונים ביקשו לברר מדוע ברזיל, מדינה המתהדרת בהיסטוריה של סובלנות גזעית וברמות נמוכות מאוד של אנטישמיות, תמכה בהצעה בעלת מימד אנטישמי בולט. אותם מחקרים נוטים להתמקד באינטרסים הכלכליים והמדיניים של ברזיל ולראות בהצבעה צעד פרגמטי הנעדר כל מרכיב אידיאולוגי, וכך נמנעים מלשאול מה, למעשה, הייתה עמדתה של ברזיל כלפי הציונות.

הרצאה זו, המבוססת על מחקר בארכיונים דיפלומטיים ויהודיים בברזיל, ישראל וארצות הברית, בנוסף למספר רב של ריאיונות בעל-פה, מבקשת להשלים פער זה באמצעות בחינת ההצבעה תוך שימוש במושגים מתחום לימודי התפוצות (Diaspora Studies). טענתה המרכזית היא שהעמדה הברזילית הייתה מעוגנת לא רק במניעים תועלתניים אלא אף בהתנגדות אידיאולוגית עזה לציונות, וליתר דיוק לתופעת הנאמנות הכפולה של יהודים ברזילים. לאחר ההפיכה של שנת 1964, שהעלתה את הצבא לשלטון במדינה, תפש חלק ניכר מהאליטה הברזילית ריבוי נאמנויות שכזה כמנוגד לאתוס הלאומני השולט וכאיום על הביטחון הלאומי. ברזיל אמנם קיימה יחסים תקינים עם ישראל, ומסיבות שונות אף הסכימה בשתיקה עם קיום פעילות ציונית בשטחה, אולם התמיכה בהצעה 3379 איפשרה לה לנקוט עמדה הצהרתית כנגד הציונות ולתבוע מאזרחיה היהודים נאמנות מוחלטת ובלתי מחולקת, ובד בבד גם לחזק את מעמדה בקרב מדינות ערב והעולם השלישי, ולהפגין את עצמאותה הפוליטית כלפי ארצות הברית.