Equal and Different Perceptions of Settlement After the Six-Day War

מלחמת ששת הימים היוותה קו פרשת מים בתולדות מדינת ישראל. האם ניכרו שינויים בשאלת ההתיישבות בין קובעי המדיניות בנושאי ההתיישבות?

בבדיקת יחסו של ראש הממשלה, לוי אשכול, נדמה שלא השתנה דבר. אמנם הוא התייחס לשטחים שנכבשו במלחמה כחלק מהמשא ומתן לשלום, וביקש להחזירם לארצות ערב תמורת שלום מלא ובר קיימא. כך התקבלה החלטה ב-19 ביוני 1967, בישיבת ממשלה שניהל, שבה הוסכם שישראל תיסוג ממרבית השטחים שכבשה, וכך החזיק עד סוף ימיו (פברואר 1969), כפי שהתבטא ברעיון ל"ניוזוויק" זמן קצר לפני מותו.

עם זאת, מאחר שארצות ערב סרבו בתוקף להצעותיו לשלום, הוא החליט, שעד בוא השלום ניתן להתיישב בשטחים שנכבשו. "הכול הפיך", זו הייתה סיסמתו. לכן צידד בהקמת התנחלויות במקומות שונים כבקעת הירדן, רמת הגולן וגוש עציון. כך המשיך את תפיסתו ההתיישבותית מאז הגיעה ארצה (1913), שאמרה, שיש להתיישב בכל מקום שניתן בארץ ישראל, לעיתים, ללא התחשבות עם תכנית מדינית כלשהי, ולעיתים כחלק מתוכנית מדינית. הכול בהתאם לנסיבות הזמן והמקום.

לבן גוריון היו תפיסות התיישבותיות דומות לאשכול, אך הוא ראה אותן לרוב דרך הפרספקטיבה המדינית-התיישבותית. כקובעת גבולות, כקובעת עובדות. אך לאחר מלחמת ששת הימים חשב באורח אחר ממנו, וצידד בהתיישבות יהודית בשטחים שנכבשו, רק במקומות שאותם מצא שאסור להחזירם לבעליהם הערבים, דוגמת רמת הגולן ואזור ירושלים.