Nahmanides on the Problem of Textual Linearity

רמב"ן פירש את התורה בארבע דרכים: הפשט, הדרש, הרמז והסוד – באמצעותם פנה לקהלי יעד שונים. המחקר מלמד שרמב"ן ניהל שיח בין דרכי הפירוש, בינן לבין עצמן.

דוגמה נאותה מצויה בשאלת שלמות נוסח התורה וסדריה; בדיקת היחס בין `דרך האמת` ל`דרך הפשט` מלמדת שהנחת המוצא הקבלית גברה, אם כן `דרך הפשט` התגדרה בצידוק סדר המלים, המשפטים ורצף העניינים במקרא.

רמב"ן העמיד שיטה לפיה סדר המלים בפסוק ישתנה במקרים בודדים ובתנאי שאינו גורר שינוי משמעות, וכן: כפילות לשון מצויה בשירה ובנבואות, אך נדירה בפרוזה (ובפסוקית קצרה בלבד), או: כפל עניין אינו אלא סיפור מציאות אחרת. את דרכו ניסח בעקרונות הלקוחים מתחום הלשון, הלקסיקון, הספרות או הנראטיב ההיסטורי, ואלה הסתעפו לסעיפי משנה עד כדי תכנית של ממש. תכליתה של השיטה לשמר את סדר הכתובים ולקשור את סדר העניינים לציר הזמן במציאות.

התשתית הפואטית של רמב"ן מונחת על מושגים פרשניים מוכרים דוגמת `מקרא מסורס`, `כפל לשון`, ו`הפסיק הענין`, אך תוכנם שונה מההגדרות הלשוניות המקובלות בימיו ומפירושי `בעלי הפשט` כמו ראב"ע או רד"ק. באמצעות פירושיו הרבים רמב"ן ניהל פולמוס גלוי וסמוי על עמדות פרשניות שונות (ובהן זהות המספר המקראי).

העושר הרב של השיטה הלשונית ולכידותה מעידים שרמב"ן הגה בה בשלבי תכנון ראשוני, עוד בתחילת מפעלו הפרשני.