Weruach habehēmāh: Domestic Beasts as Representations of the Human Spirit in the Hebrew Bible

סיפורי המקרא רוויים באיזכורים של בהמות בית שונות, אך למרות ריבוי האיזכורים, תפקידן הספרותי של בהמות אלו במסגרת העלילה נדמה שולי, והמחקר התעלם ממנו בדרך כלל. עם זאת, מבט מעמיק יותר יגלה כי איזכורים אלו חורגים מקנה המידה הסביר, והבהמה מהווה למעשה אחד מגיבורי הסיפור – כך למשל הגמלים בסיפור אירוסי רבקה (בר` כד – 18 איזכורים), הצאן במחזור סיפורי יעקב בבית לבן (בר` כט-לא – 45 איזכורים) ועוד. לא זו בלבד, אלא שישנם לא מעט איזכורי בהמות אגביים, שדווקא אגביותם מעוררת תמיהה – כך למשל האיזכור המיותר לכאורה בסיפור העקידה: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר", או דאגתם המתמיהה של אחי יוסף לחמוריהם דווקא: "...לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ", ועוד.

מחקר זה מבקש להציע הסבר חדש לפשרה של תופעה זו, שניתן להגדירו בקצרה כך: בהמות הבית נתפסו בעיני המספר המקראי כמייצגות את מהותו הפנימית של האדם, ואיזכורן החריג בסיפורת המקראית נועד להוות אמצעי ספרותי להמחשת מושגים מופשטים כגון מהות, זהות, ערכים וכדומה – מושגים החסרים בלקסיקון המקראי.

הסבר זה מבוסס על שני נדבכים מרכזיים, מקראי ואנתרופולוגי: הנדבך המקראי יסודו בתשתית הרעיונית הקיימת בסיפורי הבריאה מחד ובתורת הקרבנות מאידך, לפיה היחסים בין האדם לבין בעלי החיים הינם יחסים בין סובייקטים שווי-ערך, וניתן אף לראות בבעלי החיים יֵשות חליפית לבני האדם. ביטוי מפתיע לכך נמצא בשני סיפורי `החיות המדברות` שבתורה: הנחש בגן עדן ואתונו של בלעם, המהווים יישום בפועל של התפיסה הזו. הנדבך האנתרופולוגי יסודו בפנומֶן מוכר היטב בתחום זה, לפיו תרבויות ילידיות ושבטיות (עד ימינו-אנו!) מכירות ביחסי שארוּת בין האדם ובין בעלי חיים שונים.