Maimonides` Letter to R. Samuel Ibn Tibbon: Alternative Versions and Their Significance in Evaluating the Development of Medieval Jewish Philosophy

אחת מהאגרות המפורסמות ביותר שנכתבו על-ידי הרמב"ם היא זו שיועדה לר` שמואל אבן תיבון. שריד חשוב זה, אשר נכתב סמוך לסופה של המאה ה-12, חושף, בין היתר, את הערכתו של המחבר ביחס להוגים ולכתבים שונים. בהרצאה אתמקד בהיבט אחרון זה ואשתף את קהל השומעים בממצאים שהעלו עיוניי בכל העדויות הטקסטואליות של האגרת אשר שרדו בכתבי-יד. ממצאים אלו טומנים בחובם השלכות משמעותיות להערכתנו בדבר התפתחות הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, שכן הם מערערים על תפיסות מקובלות אשר הוחזקו במשך שנים כנכוחות בקרב החוקרים. המרכזית מבין אלו היא ההנחה שהנחיותיו של הרמב"ם באגרת הכריעו במידה ניכרת אילו פילוסופים ואילו כתבים פילוסופיים יתורגמו לעברית ובכך יילמדו על-ידי הוגים ימי-ביניימים שאינם בקיאים בשפה הערבית. העדויות העולות מכה"י מורות באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהדמות המרכזית שאת פירושיה לכתבי אריסטו הרמב"ם המליץ לכאורה ללמוד, הווי אומר – אבן רשד, כלל לא הוזכרה בנוסח המקורי של האגרת. עיון בכלל השרידים הטקסטואליים מקרב אותנו אל הבנה מלאה ומהימנה יותר לא רק של האגרת המקורית שחיבר הרמב"ם, אלא – ואולי אף חשוב מכך – אל האופן שבו הוגים ימי-ביניימים קראו אותה. על-אף שמחקר אקדמי נסמך פעמים רבות על עבודותיהם של חוקרים קודמים, אל לנו לפטור עצמנו מבחינתן מחדש של הנחות מקובלות, גם אם הללו קנו להן שביתה והכו שורש עמוק. יתרה מכך: אסור לנו להזניח את היחידה הבסיסית ביותר בתחום מדעי הרוח, הווי אומר – הטקסט עצמו. על-מנת לדון בטקסט כלשהו באופן אחראי עלינו לשאוף לברר תחילה את נוסחו. רק על-ידי "חזרה למקורות" נצליח לנוע קדימה אל עבר השקפה רחבה ואמינה יותר בדבר אוצרות הרוח שהורישו לנו דורות קודמים.