The State of Translation is the State of Pain: On Lament in Shimon Adaf's Writings

המשורר והסופר שמעון אדף הוא אחד מהיוצרים הפוריים והמסקרנים שידעה הספרות העברית בעשורים האחרונים. ספריו נוגעים בכל רבדיה של השפה העברית, ובעולמות ידע מגוונים – יהודיים וזרים. סגנונו הייחודי יוצר צירופים ספרותיים חד-פעמיים, שמערבבים ומתיכים יחד ז`אנרים וספרויות שונות בסגנון כתיבה חדשני.

חוויית האבל והאובדן מלווה שתיים מיצירותיו המרשימות והשאפתניות ביותר של שמעון אדף מהעת האחרונה. הראשונה היא "אביבה-לא" (2009), ספר שירה המקונן על מותה בטרם עת של אביבה, אחותו של אדף; השנייה היא טרילוגיית ורד יהודה, טרילוגיה סבוכה ומרובת-ז`אנרים, שאחד מגיבוריה הוא דורון אפללו, שגם הוא איבד את אחותו האהובה. בהרצאתי אבקש להתמקד ב"אביבה-לא", ובראשון מבין שלושת ספרי הטרילוגיה, "כפור" (2010), שם באים לידי ביטוי האובדן, האבל וההשפעות שלהם באופן המובהק ביותר.

בהרצאה זו אבחן את הספר "אביבה-לא" על פי תפישתו של גרשום שלום את שפתה הייחודית של הקינה, כשפה שהיא "כל כולה גבול" וכ"שפה אינסופית", ואראה כיצד רעיונות אלו מתקשרים אל רעיון "השפה הטהורה", נושא שגם בו עסק גרשום שלום, כמו גם ולטר בנימין והוגים נוספים בני תקופתם. "השפה הטהורה" הוא אחד מהנושאים המרכזיים בהם עוסקת טרילוגיית ורד יהודה, שהוורד הוא סמלהּ. ברצוני להסביר את המעבר שעושה אדף משירת הקינה שב"אביבה-לא", אל טרילוגיית ורד יהודה, ואת האופנים בהם מגולמים האובדן, האבל והשכול בכל אחד מהמדיומים האלו, השונים כל כך זה מזה. טענתי היא, שמהותה של תנועה זו היא פעולת התרגום, שטומנת בחובהּ גם את הבלתי ניתן לתרגום. כלומר, ב"אביבה-לא" מוצגת הקינה, שפה שהיא מחוץ ומעבר לשפה התקשורתית הרגילה, ובטרילוגיה, היא הופכת לנושא, לתמה – גם דרך העיסוק בשפה הטהורה - ובכך מקבלת מחדש מקום בשפה ובעולם.