הניסיון והמחקר הקליני מצביעים על כך שמושתלים זקנים מפיקים תועלת משמעותית משתל השבלול. יחד עם זאת קיימת שונות משמעותית ביכולות תפיסת דיבור עם השתל. ישנם מחקרים המראים שיכולות תפיסת דיבור של מושתלים זקנים דומות לאלה של מושתלים צעירים בעוד שאחרים מדווחים על תוצאות נמוכות יותר בקרב מושתלים זקנים. לאור הממצאים הסותרים הללו השווינו תוצאות תפיסת דיבור של 32 זקנים שהושתלו במרכז הרפואי שיבא בגיל 60-80 שנים לאלה של 31 מושתלים צעירים שהושתלו בגיל 29-59 שנים והותאמו מבחינת משך החרשות. התוצאות מלמדות שביצועי קבוצת הזקנים נמוכות באופן מובהק בהשוואה לקבוצת הצעירים במבחני מילים חד הברתיות, דו-הברתיות, וכן במבחן משפטים. לאור תוצאות אלה בחנו את המשתנים הפריפריים והשמיעתיים-קוגניטיביים שעשויים לעמוד בבסיס הבדלים אלה. המשתנים הפריפריים כללו את ערכי הסף ההתנהגותי ועוצמת הנוחות המרבית (T and C levels), הטווח הדינמי, וסף ה- Electrical compound action potential (ECAP). עיבוד שמיעתי-קוגניטיבי נבחן באמצעות רישום פוטנציאלים מעוררים תלויי אירוע (Auditory Event-Related Potentials) בזמן ביצוע מטלת סטרופ שמיעתית. התוצאות מלמדות שלא נמצאו הבדלים מובהקים בין ערכי C, T, ו- ECAP בין הקבוצות. נמצאה מגמה לטווח דינמי רחב יותר בקבוצת הצעירים אך הקשר בין הטווח הדינמי ותוצאות מבחני תפיסת הדיבור היה חלש ולא מובהק. מאידך, נמצאו הבדלים מובהקים בעיבוד השמיעתי-קוגניטיבי שבאו לידי ביטוי בהארכת זמן העיבוד התפיסתי והבתר-תפיסתי (הארכת חביון רכיב P3 וזמן התגובה ההתנהגותי), בהפחתת היכולת לדכא מידע לא רלוונטי (הפחתה בשכיחות רכיב N4), ובאסטרטגיית שונה של עיבוד מידע סותר, בקבוצת הזקנים לעומת הצעירים. לסיכום, קשיים בעיבוד שמיעתי-קוגניטיבי תורמים להבדלים המובהקים ביכולות תפיסת דיבור בין מושתלים זקנים לעומת צעירים.
