ספרה של רונית מטלון קול צעדינו, שפורסם בשנת 2008 מציג את סיפורה של ילדה בת למשפחת מהגרים ממצרים, ואת תהליך החניכה שלה בצריף בשכונת גני תקווה. הרומן כולל מרכיבים אוטוביוגרפיים אולם הוא רחוק מלייצג את המוסכמות הקלאסיות של הכתיבה האוטוביוגרפית ומציב אתגר בבואנו לכלול אותו תחת הז`אנר האוטוביוגרפי. הטקסט מציב אלטרנטיבה צורנית ותכנית לז`אנר, בהאירו את הבעייתיות שבהגדרת האוטוביוגרפיה, במיוחד כאשר היא נכתבת על ידי אישה שגדלה בשוליים החברתיים ועברה להגמוניה; בנוסף, באיזה אופן סיפור חיים אשר מערער במכוון על הזיכרון ועל הגבול שבין בדיון ל"לא-בדיון", משתייך לז`אנר.

עם פרסומו, קול צעדינו זכה לדיון נרחב אשר התמקד בחידוש שהכניס לשיח הספרותי. בדיון הודגשו היבטים של ערבוב טכניקות, ז`אנרים וחלוקות, לצד רטרוספקטיבה, שבירה וערעור של מוסכמות ספרותיות, ופוליפוניה של קולות. כמו כן התמקד המחקר בפואטיקת הכתיבה הפסיפסית של מטלון ובדקונסטרוקציה של הטקסט. בהמשך לדיון זה אני מבקשת להשתמש במאפייני הרומן – טשטוש הז`אנרים, ערבוב המגדרים, כתיבה רטרוספקטיבית והמבט הכפול – כאמצעי לחשוף משמעויות חדשות בטקסט ולבדוק מה מעניק לו תוקף אוטוביוגרפי למרות הערעור על אותו תוקף אשר כלול בטקסט עצמו. קול צעדינו מאמץ דרכי מבע אלטרנטיביות, ובכך מתחבר באופן מרתק לכתיבה על כתיבה אוטוביוגרפית מיסודן של נשים אפרו אמריקאיות, ובראשן בל הוקס. החיבור בין התיאוריה של בל הוקס על כתיבה אוטוביוגרפית של הדרה כפולה לבין יצירתה של מטלון, ייתן ביטוי לנושאים כגון נקודת המבט הכפולה, מושג האישה בשיח המגדרי השחור, כתיבה לא לינארית, ומאפייני תפיסת הבית בטקסט. באמצעותה, אני מבקשת להאיר כיצד הכתיבה האוטוביוגרפית ברומן משמשת לביטוי ביקורת אישית על הדיכוי המגדרי והגזעי שחוות נשים מהשוליים החברתיים.