הרחקת עדות, דטריטוריאליזציה וגרוטסקה בתיאורי המלחמה של יורם קניוק

הרצאה זו תדון במבחר מיצירותיו של קניוק העוסקות במלחמת תש"ח, מלחמה אשר רדפה את קניוק לאורך כל חייו. כבר בראשית יצירתו, תופסת הטראומה של מלחמת 1948 תפקיד מרכזי ביצירותיו, הן בפרגמנטים שכתב ונמצאו בעזבונו והן ביצירותיו הראשונות היורד למעלה (1963) וחמו מלך ירושלים (1966). בשנות השבעים הוא מנסה לשחזר את דמותו של בני מרשק, וכותב את אחד המשפטים הקשים ביותר על אודותיה "מלחמת ירושלים היתה התאבדות המונים של ילדים צעירים ואיש לא התרעם על כך". קניוק ממשיך ומנסה לכתוב את המלחמה כל חייו, דרך יצירותיו עיטים (1977) היהודי האחרון (1982), נבלות (1987), תש"ח (2010) ועד לספר האחרון שראה אור בחייו, בא בימים (2012).

בהרצאה אסמן שני כיוונים מרכזיים בכתיבתו של קניוק על המלחמה. הכיוון הראשון הוא הרחקת העדות והדטריטוריאליציה של המרחב הציוני, והשני הוא הפניה אל הגופני, הקונקרטי והגרוטסקי. כבר בטקסטים הראשונים שכתב קניוק על המלחמה, מרחיק קניוק את עדותו ומציב את הדמויות שלו במרחבים שאינם ציוניים (ארצות הברית או מנזר) או מציג את אירועי המלחמה כעניין פרגמנטרי, כטראומה מקומית, לעתים ביטוי של נפש מסוכסכת, ובכך מפקיע את הטראומה מן ההצדקה של הסיפור הציוני (הסיפור איננו מוביל ממאבק לניצחון). אולם מבט מרוחק זה מתקיים לצד מבט אחר, שאפשר כמעט לומר שהוא "קרוב מידי", כאשר קניוק מתמקד בתיאורים גופניים ובגרוטסקיות של הגוף הפצוע והפגום. הפעולה הבוא זמנית של ההרחקה (מן המרחב והקונטקסט) ומצד שני התקרבות היתר (אברי הגוף, הדם, והנכות), בונים את עמדתו הביקורתית כלפי הנרטיב ההגמוני הציוני, ומעמידים תחתיו, באופן בלתי מתפשר, את צלקת הסבל והטראומה.