Child Mortality among the Jewish Population of Jerusalem in the Nineteenth Century: Actions and Ways of Coping

הנסיעה ארצה ארוכת החודשים, סכנות הדרכים, חבלי העלייה וההתיישבות קבוצות העולים בארץ וייסורי ההסתגלות לתנאי הארץ החדשה והשפה הזרה – היו קשים. מהגר שעוקר מארץ מולדתו, מביא עמו ממון ונכסים שישמשו אותו בשנות קליטתו הראשונות, עד שהוא מתאקלם במקום החדש ומכה בו שורשים.

מצב הפתיחה של המהגרים התימנים בארץ היה בשפל המדרגה. הם הגיעו ארצה לאחר טלטולים רבים, אשר הותירו אותם ללא פרוטה בכיסיהם. הם היו תלויים לפרנסתם במוסדות השלטון השונים, הואיל ומשלח ידם לא היה נדרש בירושלים. לא היה ברשותם `כולל` ולא תמיד זכו לקבל את התמיכה המגיעה להם מטעם ה`כולל` שנסמכו אליו. עולי תימן הראשונים בירושלים התמודדו עם עוני, מחסור וקשיי דיור שהיו נחלתם של תושבי ירושלים בכלל ושל עולי תימן בפרט.

עולי תימן החלו להתבסס במלאכת הבניין. זרם העלייה לא פסק, והם הקימו את בתיהם בשכונות השונות בירושלים. והנה נפלה על קהילת התימנים מכה איומה – תמותת הילדים [שנות התשעים של המאה ה-19 – שנות העשרים של המאה-20]. משפחות לא מעטות נותרו ללא ילדים. תמותת הילדים הייתה נחלתם אף של המתיישבים בקרב קהילות האשכנזים, בעיקר בשליש השני של המאה ה-19.

בהרצאה זו אנסה לבחון את הסיבות לתמותת הילדים בקרב האוכלוסייה בירושלים במהלך המאה התשע-עשרה; כיצד פירשו עולי תימן את סיבת מות הילדים; כיצד הסבירו זאת דמויות שאינן מקרב העדה התימנית; אלו אמצעים נקטה העדה התימנית במטרה לעצור את המגיפה; כיצד הגיבו קהילות אשכנז שאף הן סבלו מכה זו. האם הייתה אינטראקציה בין הקהילות? האם סייעו האשכנזים לתימנים מתוך ניסיונם? מה ניתן ללמוד מהשוואת נתוני התסמינים והתגובות של תמותת הילדים בקרב שתי הקהילות הללו באותם הימים?