Preaching as an Educator: The Homiletical Approach of Rabbi Moshe Tzvi Neriah

הרב משה צבי נריה (רמצ"ן), היה, כידוע, מחשובי רבני הציונות הדתית בדור התקומה, ורבים רואים בו "אבי דור הכיפות הסרוגות".

המחקר המעט שעוסק בדמותו עומד על שני תחומי פעילותו העיקריים: האחד הוא חינוך הנוער הדתי-ציוני, ועיצוב מערכת חינוך מיועדת ומותאמת להם. התחום השני הוא חתירה להשתתת מדינת ישראל על אדני התורה וחוקיה.

את הכתיבה של תלמידיו וממשיכיו יש לאפיין בטווח שבין סוגת ההספד לספרות-שבחים, המחקר אודותיו מתמקד בעיקר בגישותיו ההלכתיות והפוליטיות בסוגיות תורה ומדינה.

מפעלו החינוכי לא קיבל את העיון המחקרי הראוי לו, לא רק מן הבחינה הסוציולוגית, אלא אף לא בשאלת תפיסת עולמו החינוכית.

יצירתו הדרשנית של רמצ"ן נזנחה במחקר. לפי תיאורי תלמידים, היו דרשותיו בישיבה מדרכי ההשפעה העיקריות שלו. לשון אחר, הדרשה היתה עבור רמצ"ן כלי מרכזי לעיצוב חינוכי של תלמידיו. ככל דרשן, רמצ"ן מחפש ומוצא בפרשת השבוע ובדברי חכמים עליה נקודות שבהן יבטא את מבטו על ההווה ואת שחשוב לו להנחיל לשומעיו.

חקר הדרשה הוא תחום שמתחיל להתעורר בעשור האחרון, ומחקר זה הוא חלק ממגמה זו. אחד המדדים למיון דרשות-בית-כנסת הוא גורם ההפתעה. הפער בין המשמעות הידועה והצפויה של המקור שעוסק בו הדרשן, לבין המשמעות שמצא בו הדרשן או - אם נרצה - יצק לתוכו. מנקודת ראות זו, מתגלות חלק מדרשותיו של רמצ"ן כמרתקות ביותר. עיון נוסף יגלה כי לתפיסותיו החינוכיות, כפי שהן עולות מן הסיפורים הרבים אודותיו ומכתביו, השפעה רבה על האופן שבו נקראים ומתוארים, למשל, יוסף ואחיו, בנות צלפחד, משה אהרן ומרים. בהרצאה אביא כמה מדרשות אלה, ואעמוד על היחסים ביניהן לבין תפישתו את מעשהו החינוכי, ועל המגמות החינוכיות או האילוצים החינוכיים שהניעו לקריאות מפתיעות.