The Desire for Disaster as a Jewish Pathology: Between The Evening Journey of Yatir by the Young Abraham B. Yehoshua and The Retrospective by the later Abraham B. Yehoshua

א"ב יהושע מתאר באופן שונה את הסיפור "מסע הערב של יתיר" שכתב בצעירותו, לעומת הרומן חסד ספרדי שכתב בבגרותו. מטרת ההרצאה היא לחשוף את המניעים והמשמעות של אותם שינויים.

בתיאור הרקע לכתיבת הסיפור "מסע הערב של יתיר", מספר א"ב יהושע על השקט הביטחוני ששרר בסוף שנות החמישים שיצר תחושת נידחות וחוסר משמעות בכל הנוגע לקיום היהודי במדינת ישראל. לנוכח תחושה זו הוא הרשה לעצמו, בצעירותו, לתאר בצורה סלחנית את הכמיהה לאסון. באותה התקופה מציאות של אסון נראתה לו כפנטזיה בדיונית. בבגרותו, כשהוא ראה את האסונות החוזרים ונשנים על מדינת ישראל, הוא ראה בכמיהה לאסון רצון חולני. אי לכך, הוא עיצב את הסיפור באופן שידגיש את הסלידה משאיפה פתלוגית זו. שאיפה זו לאסון נובעת מהתסביך של היהודים אשר אינם מסתפקים בקיום נורמאלי. נושא שזכה להרחבה בספרו ההגותי בזכות הנורמליות.

בחסד ספרדי, שבו מתואר כיצד הסיפור "מסע הערב של יתיר" מועבד לסרט, מובאת גרסה שונה של הסיפור. בגרסה זו מובע במפורש ההקשר הישראלי שהיה רק רמוז במעומעם בסיפור המקורי. יהושע מתאר את המיקום הגאוגרפי בין ישראל לירדן (לפני 1967) שבו נסעה הרכבת שמדרדרת לתהום. השחקן ארדיטי, ניצול שואה, שתפקידו היה למנוע את האסון, עוזב את הבמאי והשחקנים בסוף הסרט מכיוון שהוא איננו יכול לסבול את "שעשועי הקטסטרופות של הישראלים". שינוי משמעותי בין שתי הגרסאות של הסיפור מופיע בסיום. ב"מסע הערב של יתיר", האני המספר מממש את אהבתו לזיווה, מתכננת האסון, ומימוש האסון מביא לחיבור מחודש למקום, ל"ארץ אהובה". לעומת זאת, בחסד ספרדי ישנו תיאור של אונס קשה, המבטא ביקורת כלפי שאיפה פתולוגית זו של היהודים, של מתן משמעות לחיים באמצעות אסון.