הרצאה זו תתחקה אחר יסודות משירת הנאצה בשירתו של טדרוס אבולעאפיה, משורר שפעל במאה הי"ג בקסטיליה. שירת הנאצה היא סוגה ספרותית ערבית הידועה בשם הג`אא, ומקורה בתקופת הג`היליה. לאחר התפשטות האסלאם שירת הנאצה שימשה בעיקר כאמצעי לעג למתנגדים וליריבים, והגיעה לשיאה בתקופה האומיית. שירה זו היא היפוכה של שירת השבח, מטרתה: גידוף, חירוף, השמצה, השפלה והשחרת פני היריב. בניגוד לז`אנרים ערביים אחרים שאומצו על ידי המשוררים העבריים, שירת הנאצה לא תפסה מקום מרכזי בשירה העברית הקלאסית של ספרד המוסלמית. נושאיה חדרו לספרות העברית בעיקר באמצעות המקאמות בסוף המאה הי"ב.
בהרצאתי אטען כי אבולעאפיה כותב בסגנון שירת הנאצה הערבית ומאמץ את נושאיה, אף שחלפו מאתיים שנה מאז שטולדו הייתה מרכז יצירה ערבי ואף שז`אנר הנאצה כמעט ולא קיים ביצירתם של המשוררים העבריים בספרד המוסלמית. אראה מגוון שירים העונים על אספקטים שונים ממאפייני הסוגה, ובנוסף אציג שירים מהם ניתן ללמוד על תפיסת הסוגה בחוג מקורביו של המשורר. אטען כי ז`אנר הנאצה הולם את האופי האישי של שירת אבולעאפיה, שכן בניגוד לשאר סוגות השירה, בהג`אא התחושה היא שהמשורר מביע רגשות כנים. בנוסף אעמוד על הקשר בין השירים לבין מאורעות חייו של אבולעאפיה ומעמדו בחברה.
השימוש בז`אנר הנאצה מעיד, להבנתי, על אופייה ורוחה של האליטה החברתית בתקופתו, וכן על טעמה הספרותי. ייתכן כי הריחוק מעולמה הרוחני של התרבות היהודית מחד, והתקנות שרבני התקופה העמידו מאידך, הובילו לתופעה של מלשינות ובעקבותיה ליצירת שירי נאצה שונים.