The Rise of Narrativity in Rabbinic Literature: Theoretical Aspects and Initial Findings

נוכחותם של סיפורים מסוגים שונים במרחב ספרות חז"ל אינה צריכה ראיה. המשנה, התוספתא, התלמודים, מדרשי ההלכה והאגדה – משלבים דרך הילוכם סיפורים רבים, המגלמים נורמות פואטיות וז`אנריות מגוונות. הגדרת קטעים מסוימים ברצף הטקסטואלי של חיבורים אלה כ`סיפורים`, והבדלתם על רקע זה מקטעים אחרים שאינם סיפורים, נשענת בדרך כלל על הבנה אינטואיטיבית (המגובה, במידת הצורך, בספרות מחקרית מתאימה) באשר לתנאים הבסיסיים ההופכים מבע לשוני לסיפור. ואולם, במקביל לתמורות דומות בשדות אחרים, גם מחקרים שנערכו בעשור האחרון בתחומה של ספרות חז"ל החליפו את הסיווג הבינארי המתואר לעיל, בהצבעה על אחיזתה המפולשת יותר של הנראטיביות בספרות זו, כתכונה סגנונית נושאת משמעות: כך למשל נבדקה תרומתה לבניין ההלכה התנאית, והשפעתה על התפתחות הסיפור הדרשני.

בהרצאתי אבקש לעיין במקומה, בתפקידיה ובדרכי התגבשותה של הסיפוריוּת כגורם מעצב בארגון שיח החכמים בספרות חז"ל, למן הייצוג החסכוני, הלא-נראטיבי, האופייני למשנה, ועד למבנים העלילתיים המפותחים האופייניים לעתים לבבלי. הדיון עתיד להישען, בחלקו, על המסד העדכני ביותר בתיאוריה של הנראטיב (נראטולוגיה), תוך שילוב דרכי קריאה שונות – מקריאה קרובה ביחידות טקסט קטנות ומוגדרות היטב, ועד קריאה רחוקה בתופעות רוחב צורניות החוזרות על עצמן באופן שיטתי, וחושפות דפוסי-עומק בעלי חשיבות עקרונית.