במהלך המאה ה-19, על רקע גלי ההגירה האירופית לאמריקה הלטינית, החלו יהודים מכמה מעריה הצפוניות של מרוקו וביניהן טנג`יר להגר לוונצואלה. תנועת ההגירה היהודית מצפון מרוקו לוונצואלה גברה באמצע המאה ה-20, במיוחד על רקע עצמאותה המדינית של מרוקו בשנת 1956. כיצד השפיעה הגירה טראנס-אטלנטית זו על תהליכי עלייה ממרוקו למדינת ישראל? בהרצאה אבקש לענות בקצרה על שאלה זו תוך הנחת תשתית תיאורטית, שונה מהמקובל, לבחינת תהליכי עלייה מארצות האסלאם ותהליכי עלייה בכלל. אתמקד ב"מבצע יכין" (1964-1961) להעלאת יהודי מרוקו ובשש השנים שלאחריו, תקופה שבמהלכה עלו כשבעים אחוזים מיהודי מרוקו בעידוד ממשלת ישראל. על רקע כך, אחשוף את תפקידן המכריע של הרשתות האתניות שאפשרו לטפח קשרים בין-אישיים ובין-מוסדיים בין טנג`יר וסביבותיה ל"פזורות" המתפתחות בוונצואלה ובישראל- שני יעדי הגירה עיקריים בתקופה זו. עוד אראה כיצד מערכת רשתות אתניות זו דחפה\משכה לוונצואלה פעילים ציוניים, "עולים פוטנציאליים", וכיצד הגירתם הגוברת של אלו השפיעה בתורה על התרבות החלטות עלייה בקרב הנשארים בטנג`יר - גם בקרב מי שכבר היגרו מטנג`יר ושבו אליה. הדיון יאפשר מבט על התפתחותן הבלתי צפויה של רשתות העולים והמהגרים והתנודתיות הרבה שבתוכן על רקע מערכת יחסי הגומלין המתפתחת בין הפזורות. בכך אערער על ההבחנה הרווחת לפיה העלייה לישראל, במיוחד העלייה מארצות האסלאם לאחר 1948, הינה תופעה בעלת סממנים פוליטיים ו\או אידיאולוגיים לאומיים ייחודיים, שמבדלים אותה מתנועות הגירה יהודיות ולא-יהודיות, מקבילות ומוקדמות לארצות "המערב"; ומיניה וביה אערער על הגבולות הרגיונאליים והדיסציפלינאריים הרווחים בחקר הנושא.