The Religious and Ultra-Orthodox Public`s Responses towards the Christian Missionary Activity in the State of Israel, 1948-2008

הרצאה זו עוסקת בתגובותיהם של הציבור הדתי והחרדי במדינת ישראל לנוכח פעילות המיסיון הנוצרי, בין השנים 1948- 2008. המרות דת של יהודים לנצרות שנבעו מפעילות מיסיונרית היו מועטות במשך הדורות, אך כל המרה גרמה לזעזוע בקהילות היהודיות, והחרמת המומרים. מניעי ההתנצרות כללו השגת תועלת חומרית או שכנוע פנימי באמונה הנוצרית. תופעות ותגובות אלו היו נפוצות אף בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות`מאנית ובתקופת המנדט.

הקמת מדינת ישראל והעלייה ההמונית גרמו בקרב חוגים מסוימים בכנסייה הפרוטסטנטית לחיזוק התפיסה התיאולוגית, שראתה בכך התגשמות הנבואות המקראיות של "שיבת היהודים לציון" והגבירה את פעילותם במדינה. פעילות זו נתפסה כמאיימת על זהותה הדתית והלאומית של המדינה היהודית. נוצר חשש רב בקרב חוגים יהודים, בעיקר דתיים וחרדיים מהתנצרותם של רבים בעקבות פעילות המיסיון. הוקמו ארגונים לא-ממשלתיים ועמותות, במטרה להילחם בה. לעיתים בלמו ארגונים אלו במקביל למפלגות הדתיות והחרדיות שפעלו בכנסת באמצעות חקיקה, את התפשטות המיסיון הנוצרי במדינת ישראל. מעבר לכך, ארגונים המתנגדים לפעילות מיסיונרית תקפו פיזית ומילולית ופגעו ברכושם של יהודים שהמירו את דתם לנצרות.

לעתים חל שינוי משלילה קיצונית לעמדות חיוביות כמו למשל במקרה של הקומונה הנוצרית `בית אל` בזיכרון יעקב. מאידך, מאמצים אלה גרמו לפגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שהתחייבה לשמור על חופש הדת. כמו כן, הם גם גרמו לפגיעה בתיירות צליינית.

בהרצאה נשווה בין תגובות הארגונים השונים כלפי פעילות המיסיון, ונעמוד על טיב יחסי הגומלין בין ארגונים אלה ובין מדינת ישראל.