The Commentary of Yefet benʿEli the Karaite on the Book of Haggai

יפת בן עלי הקראי, ששמו הערבי הוא אבו עלי אלחסן אבן עלי אלבצרי, חי במחצית השניה של המאה העשירית ובתחילת המאה האחת-עשרה. יפת תרגם את המקרא, כתב פירושים לכל ספריו וכן חיבר ספר מצות שלא השתמר.

בפירושו של יפת ניתן למצוא שתי גישות פרשנות מרכזיות: גישה אחת היא האקטואלית-סמלית, ושלפיה הכתוב רומז באופן סמלי להיסטוריה של התנועה הקראית, לקורותיה בתקופתו של הפרשן, ואף לעתידה. דהיינו, הכתובים אינם מתייחסים אל אנשי זמנם בלבד אלא צופנים בחובם מידע באשר לקורותיה העתידיים של העדה הקראית. גישה זו עולה מפירושו לחגי ב, ו: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה", שם הוא דן בתארוך הזעזועים שבאו בעבר ויבוא בעתיד על העולם.

הגישה השנייה היא הגישה הספרותית שהמאפיין העיקרי שלה הוא לשוני-הקשרי. מטרתו בגישה זו היא לחשוף את משמעות הטקסט על ידי הבנת הכתוב בצורה מילולית על סמך הקשרו בטקסט ומציאת קשר בין הניתוח הלשוני של הטקסט לבין משמעותו הן בתרגום הן בפירוש. דוגמא מובהקת לכך היא פירושו לחגי ב, יב: "הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא", בו הוא דן באריכות רבה בסוגיה מי או מה ה"נוגע".

פירושו של יפת לספר חגי הוא פירוש חשוב אשר טרם ראה אור. כיום אני עמלה על חיבור מהדורה ביקורתית מבוארת לפירוש זה, המתבסס על שישה כתבי יד, חמישה מהם כתובים ערבית באותיות עבריות.