Alternative Perceptions of "Mizrahiness" and Secularism in the Writings of Ariel Bension

הרב ד"ר אריאל בן ציון (1880-1932) אינו דמות מוכרת במחקר הספרות העברית על אף שפירסם סיפורים ומאמרים. שמו מוכר יותר במחקר הקבלה, כאחד מאבות "פרדיגמת השקיעה" של עולם הקבלה הספרדי בתחילת שנות העשרים בירושלים. דמותו גם חריגה ביחס לסופרים מזרחים אחרים בני הישוב הישן שפעלו בעשורים הראשונים של המאה ה-20 כמו יהודה בורלא, יצחק שמי ושושנה שבבו. בשונה מהם, הוא לא הגביל את עצמו לשדה הספרות המקומי ולכתבי העת שלו. חלק גדול משנותיו עשה בחו"ל, בעיקר כשליח של הסתדרות הציונית ו"קרן היסוד", ופרסם כמה מכתביו שם. יתר על כן, בעוד סופרים מזרחים אחרים בני זמנו כתבו על עולמם המסורתי מתוך אמות המידה המחולנות של שדה הספרות המקומי ומתוך האידיאלים הצורניים שלו, בן-ציון כתב טקסטים שלא נעתרים בקלות לסיווג ז`נרי ואינם עומדים בסטנדרטים של פרוזה מודרניסטית (ואולי בשל כך כתביו נדחקו לשוליים). הוא פיתח משמעות חדשה של "צורה עברית", צורה שהיא תוצר של התחייה הלאומית ועם זה אינה מערבית או חילונית, והתווה אידיאל של פואטיקה עברית שאיננה מערבית גלותית או מערבית "ארית", כלשונו, אלא "עברית טבעית" ששואבת מהלאומיות היהודית המזרחית הקדומה. בהרצאתי אדון בכמה מכתביו של בן ציון מתוך ניסיון לבחון איך עולות מהם תפיסות של מזרחיות, מודרניות וחילון שעשויות לאתגר את ההנחות שעמדו בבסיס שדה הספרותי המודרניסטי הארצישראלי.